הבורגנים

שעה וקצת לפני ההופעה אנחנו מחפשים במפת הרכבת התחתית של מינכן את תחנת Königsplatz. בכיכר המרשימה הזו, הבנויה בסגנון רומי, שלפני 70 וקצת שנה אירחה את היטלר ומוסוליני, יעלה בקרוב צמד סימפטי הרבה יותר: קלפטון ווינווד, השניים שהנהיגו את בליינד פיית', הסופרגרופ הבריטית החשובה של שלהי שנות השישים. הצמד מסתובב קרוב לשנתיים בעולם, ומציע מתכונת ששווה את ה־100 יורו לכרטיס שהם דורשים: שעתיים ורבע של מיטב הלהיטים בלי פוזות.

עוד לפני אקורד הפתיחה אתה נפעם מהסדר הגרמני. הקרונות בתחתית אמנם צפופים, אך הנוסעים חייכנים, השירותים הניידים במתחם מבהיקים, ועל כל דוכן נקניקיות יש כאן ארבעה דוכני בירה עסוקים. ואגב בירה, אף על פי שרבים מ־30 אלף הצופים אחזו יותר מכוס אחת במהלך הסט שרץ על הבמה, קשה היה לאתר שרידים לכך על הדשא המטופח. הקהל מורכב ברובו מאלו שראו את קלפטון בסיבובים הקודמים. החולצות שלהם, שבהן לקלפטון יש יתרון ברור, מעידות שהם ביקרו בדוכני המזכרות עוד ב־1992.

לוקחים את הזמן

כשהם עולים לבמה, הדשא מתחיל לזוז מתחת לרגליים. הסאונד מרהיב, והמסכים העצומים שבצדי הבמה מציגים את הפנדר סטרטוקסטר הירקרקה של קלפטון במלוא הדרה (קצת קשה לראות קונצרט רוק כשלפניך חומה גרמנית שגובהה הממוצע 1.85 מטר). קלפטון ווינווד אמנם מקמצים במילים (קלפטון ממצה את העניין בשני משפטים ורבע, ווינווד מוותר גם על זה), אבל מוזיקה הם דווקא מציעים. ובשפע. עוברים על הלהיטים של בליינד פיית', עוצרים בכל תחנה בקריירות הסולו ובלהקות העבר הפרטיות, כולל ביצוע אקוסטי נפלא ל"Layla", ואפילו מצדיעים להנדריקס בביצוע מרטיט ל"Voodoo Chile" שלו, שחצה את מחסום רבע השעה.

קלפטון ווינווד על הבמה במינכן. משחזרים בהצלחה את שיתוף הפעולה מלפני 40 שנה | צילום: אי פי אי

אין הרבה גיטריסטים שיכולים לקחת שיר של הנדריקס, לעצב אותו מחדש ועדיין לצאת ענקים. קלפטון, אולי גיטריסט הרוק הפעיל הכי חשוב, עושה זאת ללא מאמץ. ללא מאמץ זו ההגדרה הקולעת לקלפטון מודל 2010. למרות קו השיער המרשים והג'ינס המשופשפים, האיש באמצע העשור השביעי בחייו, ולמי שעוד בשנות השבעים כונה "סלואו הנד" אין שום סיבות למהר כרגע. הוא עומד על הבמה, כמעט בלי לזוז, נותן לאצבעות לטייל במעלה הגריפ, מאפשר לבלורית השופעת לצייר צל עדין על הפנים.

ווינווד, לעומתו, נראה קצת עסוק יותר - עובר מהפנדר סטרטוקסטר להמונד ומשם לפסנתר הכנף. גם הקול שלו עדיין זוכר איך מגיעים לאוקטבות הגבוהות. הבלוז־רוק שלהם עשיר ונטול פגמים. לפרקים הם מרגשים כמו רכב יוקרה גרמני: משייטים מצוין על אוטומט ויוצאים לעקיפות (סולואים פתלתולים ופסנתר הונקי טונק במקרה שלהם) בלי להתנשף. כשהאקורד האחרון של "Dear Mr. Fantasy" של טראפיק משוחרר לאוויר, 30 אלף בווארים סמוקים מאושר ומבירה (ושני ישראלים במצב צבירה זהה) מודים לשניים, שמנופפים לשלום ויורדים בלי להציג אפילו את הנגנים שלהם. אוטומט כבר אמרתי?

לינדברג, לא נופלר

מארק נופרלר. לא מתעלם משירי הדייר סטרייטס | צילום: אי פי אי

כשאסף, איש הקשר שלי בפרנקפורט, הודיע שיש לנו כרטיסים להופעה של מארק נופלר (למרות שאת שמו כותבים באנגלית Knopfler) בעיר ושיש מצב שאולי גם ניפגש איתו אחרי ההופעה, מיהרתי לאשר את הטיסה. בסוף פגשנו את מארק, ועוד בחדר הווי.איי.פי - אבל לא את נופלר, אלא את לינדברג. מארק לינדברג, המפיק היהודי שאחראי לכמחצית ממופעי הרוק שרצים כרגע באירופה. את נופלר הוא מכיר מהימים שהדייר סטרייטס שלו עוד לא היו הפירוט להגדרה המילונית "רוק בורגני", וגם היום, כמעט 30 שנה אחרי, הוא מתרגש מהמוזיקה שלו. ואפשר להבין למה. מאז שנופלר פירק את החבורה ההיא בתחילת שנות התשעים, הוא משחרר אלבומים מהוקצעים בקצב דו־שנתי; האחרון שבהם והסיבה לסיבוב הנוכחי, "Get Lucky", הוא כנראה גם הטוב שבהם.

נופלר, בניגוד למוזיקאים אחרים מדורו, דווקא לא משתגע על נוסטלגיה. הוא אמנם לא מתעלם מלהיטי להקת האם, אבל כמו צה"ל, הוא מבצע אותם במקום ובזמן שנראים לו. אחרי כמה מתאבנים מהאלבומים העכשוויים הוא לוקח את הפנדר סטרטוקסטר האדומה ומתחיל לפרוט את הצלילים של "Sultans of Swing" של הדייר סטרייטס. נופלר אמנם מבצע אותו בישיבה על כיסא בר מסתובב (הרופא שלו אסר עליו לעמוד), אבל באצבעות - ובעיקר בצלילים שהן פורטות - אי אפשר לטעות. אתה מבין שאתה שומע ורואה (על המסך הענק שמאחוריו מוקרנות אצבעותיו המרחפות לאורך צוואר הגיטרה) את אחד מהסולואים הגדולים בהיסטוריה של

הרוק. כשהוא מסיים, אחרי כ־12 דקות של עונג, 15 אלף גרמנים מתרוממים מכיסאותיהם ומרעידים את תקרת אולם הקונצרטים המהביל של פרנקפורט. בהמשך יחזור נופלר לעבר עוד ארבע פעמים, ויזכה למחוות בדציבלים דומים.

לפני 26 שנה נתנו הדייר סטרייטס בפארק הירקון את מה שנחשב עד היום לאחד ממפגני הרוק הגדולים שבוצעו על אדמת ארץ הקודש. ב־2010, כשחובבי הרוק כאן נמצאים בפתח בידוד תרבותי מסוים, כל מה שצריך כדי לחזור לשפיות מוזיקלית זה למצוא מטוס שיוצא לאירופה. 4.5 שעות המתורגמות לשני קונצרטים חד־פעמיים שכאלו מטשטשות גם את המראות מההפגנות של הטורקים ברחובות.