אבא קרא: באטוק, זאת אשמתי!

הבעת פניה של האשה היתה כשל כלב זקן המתחנן בפני אדונו לשאריות בשר. אדון גאהיל דיבר אליה כאילו באמת היתה כלב. "קומוד, קחי את באטוק הקטנה ותנקי אותה. תגידי גם לדוקטור דסדאהיר שיבוא לכאן מחר בבוקר". הוא בחן אותי במבט דקדקני ושוב חייך. הוא צעק: "לכי עכשיו!", וסילק את האשה מעליו בהינף יד. היא הסתובבה באטיות והחלה לגרור רגליים לעבר הווילון בגב כפוף. בתנועה חלקה ומיומנת שהפתיעה אותי, היא אחזה בצווארון הטוניקה שלי וגררה אותי איתה. יחסית לאשה זקנה, הכוח הפיזי שלה היה מדהים. אבא קרא: "באטוק, זאת אשמתי! הפסדתי הכל... יקירתי, חכי", והתקדם לעברי. אדון גאהיל שאג: "היית צריך לחשוב על השטות הזאת כשהחלטת לאחר כל כך, מר ראמסדין. יש לנו עסקים להשלים ואני צריך לצאת הערב". הוא פנה לעבר המשרתת הגוררת רגליים וצעק: "זקנה, קחי אותה מיד. אין זמן לשטויות".

אדון גאהיל תחב מעטפה שמנה לידו המתוחה של אבא, ואני ראיתי הבעה מוכרת חולפת לרגע על פניו. זיהיתי אותה מיד מהביקור שלנו אצל הרופא, שאותו בדה כדי להסתיר מאמא את "בת דודו" בעלת ניחוח הלבנדר: תיעוב עצמי אפוף תאווה. מבטינו הצטלבו לרגע, והרגשתי שהוא שולח אליי נשיקה של מי שלבו מת.

מתוך "המחברת הכחולה", מאת ג'יימס א' לוין. הוצאת מטר, 2009