צילום: shutterstock
איך חושפים כאב מזויף?
ישנו יתרון אבולוציוני באנמיה חרמשית. אם אחד מההורים נושא את המוטציה, אז לא סובלים מתסמינים. אם שני ההורים נושאים אותה, מדובר כבר בסיפור אחר
נטשה, בת 12, עמדה בפתח חדרה, יד אחת על מותנה והשנייה על עמוד האינפוזיה.
הרפואה מלאה בגבולות מטושטשים ובהסתמכות יתרה על אינטואיציה. זו הסיבה שהמתודה השיטתית של "רפואה נסמכת הוכחות" צוברת תאוצה בשנים האחרונות. ומאז שנטשה אושפזה, חיפשנו הוכחות לכך שכאביה אמיתיים.
נטשה אושפזה עם תלונות על כאבים שנבעו ממשבר תאי חרמש - הדבר שקורה לחולה באנמיה חרמשית כשתאי הדם האדומים שלו משנים את צורתם העגולה והגמישה לצורת חרמש נוקשה, קורעים רקמות קטנות בתוך הגוף, ומכאיב מאוד לכמה ימים, עד שהמשבר עובר.
ישנו יתרון אבולוציוני באנמיה חרמשית. אם אחד מההורים נושא את המוטציה, אז לא סובלים מתסמינים וכן מקבלים בונוס בדמות עמידות טבעית לכמה מסוגי המלריה. אבל מי שנולד להורים שלשניהם אפיון חרמשי נהנה מ"מתנה מורכבת": הוא עמיד בפני מלריה, אבל סובל בשביל זה. נטשה היתה כזאת. ועכשיו היא חיכתה לנו בפתח חדרה.
היתה לזה משמעות אחת, והיא שהגיע הזמן לזריקה הבאה. נטשה רצתה לקבל את המורפיום רק בהזרקה בדחף, כלומר שבמקום עירוי אטי התרופה תיכנס בבת אחת לעורקיה דרך צינור העירוי, תגיע במהרה למוח, ותתחבר לקולטני האופיוד שבתורם ייצרו תחושת אופוריה.
וכשנתתי לה את המורפיום, ראיתי שהיא עושה מהלך משונה: היא עיקמה את צינורית העירוי, חסמה את הזרימה, ורק לאחר שסיימתי להזריק את המורפיום היא שחררה את הצינור, כדי שהעירוי ייכנס לעורקיה בבת אחת.
מראשיתה בעת העתיקה, מטרת הרפואה היתה צמצום הכאב. אבל בכל הקשור לנטשה, לא ידענו אם היא חווה כאב אמיתי. מלבד דיווחיה, לא היו לנו הוכחות להסתמך עליהן. והבררנות שלה לגבי אופן הזרקת משככי הכאבים גרמה לי לחשוד שהכאב שהיא חווה נסבל מכפי שהיא מתארת אותו.
מניעת משככי כאבים היא מעשה אכזרי, בעיקר כשהטכנולוגיה הזמינה עדיין לא מאפשרת להעריך עד כמה החולה באמת סובל, ומאלצת את הרופאים לסמוך עליו. ואני לא סמכתי. בעיקר כשבאותו לילה נטשה נשארה ערה כדי לשחק מריו קארט ולדבר עם חברים בטלפון. ובעיקר חשדתי כיוון שדרשה דווקא מורפיום.
רופאים נרתעים כיום מלרשום מורפיום כיוון שהם חוששים מהתמכרות. רופאים אינם רוצים להיתפס כסוחרי סמים, ועד כה ההסטוריה אינה לטובתנו. ההרואין החל את דרכו כסירופ שיעול, ושווק כ"חלופה טבעית" למורפיום. וזה עבד מצוין.
נטשה היתה מכורה. בגללנו. במשך שנים לא עבדו איתה על ניהול כאב אלא הזריקו לה מורפיום בהזרקות דחף. ואולי שכחו לשאול אותה מה עוד קורה בחייה.
בבוקר, כשסוף סוף היה לי זמן פנוי, היא הודתה בפניי שהיא מהגרת בלתי חוקית, שהוריה איבדו את עבודתם ושאחותה מתה מאנמיה. לבסוף הודתה שהיא שרויה בדיכאון, ושהמורפיום מסייע לה להתמודד עם הכאב הקיומי. עבר עליה הרבה בשביל אדם מבוגר, ועל אחת כמה וכמה בשביל ילדה. מיותר לציין שהיא סירבה לראות עובד סוציאלי.
כשהצעתי לה להתכבד מהבייגל שלי היא גם כן סירבה בנימוס. באותו הרגע לא יכולתי שלא לחייך מהאירוניה. על הבייגל שהצעתי לה היה מפוזר הדבר שממנו מפיקים את החומר שאליו התמכרה, אחרי שגם ממנו הצענו לה יותר מדי: זרעי פרג, שבהחלט עדיפים כשצורכים אותם על בייגל.
כשנטשה אספה את חפציה והתכוננה לעזוב לא יכולתי אלא לתהות אם ומתי אראה אותה שוב, ועם המחשבות האלה נעצתי את שיניי בבייגל חם נוסף.
שאלות לשרון מועלם: asksharon@calcalist.co.il
תגובה אחת לכתיבת תגובה