מת פורמט 4 שנות הציפייה

אינני בטוח שאירוע שנערך פעם בארבע שנים הוא עדיין רלבנטי בימינו. בעולם שבו 15 דקות התהילה התכווצו ל־15 מאיות, בעולם שבו פילוסופיה שלמה שווה לא יותר מ־140 תווים, בעולם שבו הכל נעשה מעכשיו לעכשיו, משודר ב־HD ומיד אחרי כן זמין ביוטיוב, המתנה של 4 שנים היא הרבה יותר מנצח.

ההמתנה הזאת פוגעת ברלבנטיות של המוצר. נכון שספקטאקל ספורטיבי הוא סחורה חמה במיוחד בטבלאות הרייטינג. אבל לאוהדי הספורט המושבעים הוא כמעט תמיד אנטי קליימקס. הרי כל שנה יש לנו את הכדורגל הכי טוב בעולם — טוב בהרבה מזה של המונדיאל — בצ'מפיונס ליג, בשידור חי ובשעות נוחות. ושם יש לנו המשכיות: אותם שחקנים שנה אחרי שנה. ואילו כאן? אנחנו בוהים בקבוצות שבמקרה הטוב אנחנו מכירים בהן שחקן או שניים, מהמונדיאל שעבר או כמובן מהצ'מפיונס ליג.

הערך המוסף של הספקטאקל הספורטיבי הזה הוא אפוא ההתרגשות האנושית, ואת זו קשה להרגיש עד כה בדרום אפריקה. שער הפתיחה של המונדיאל הרעיד את הנימים, אבל מאז אנחנו בפיהוק מתמשך. אל תשכחו גם שהרף להרים אירוע אדיר זינק לאחר האולימפיאדה בבייג'ינג, ומאז, אירועים שהם סתם טובים, כמו המונדיאל הנוכחי, הם אנטי קליימקס, מכיוון שזמן המתנה של 4 שנים יוצר ציפיות שרק סינים יכולים לעמוד בהן.

אז תנו לנו גמר צ'מפיונס ליג, או סופרבול, או פיינל־פור בפריז — שם אנחנו יודעים למה לצפות, כי אנחנו זוכרים איך זה היה בשנה שעברה. ותחשבו על זה טוב טוב בין פיהוק לפיהוק בהמשך המונדיאל. נגיד את אותם דברים גם בלונדון 2012.