כשנשארתי כיתה אמא אמרה לי:"אתה לא רוצה ללמוד? אין בעיה, העיקר שתהיה בן אדם"

"נולדתי ב־1965 ליהודה ולטובה פוליקר, שגידלו אותי ואת שני אחיי באווירה מאוד ציונית, במובן הלא פוליטי של המילה. אבי עלה לבד לארץ מטורקיה ב־1948, למורת רוחם של הוריו, מתוך אמונה שישראל היא מולדתו של כל יהודי בעולם. הוא עבד כפועל במחלקת כבישים ועפר בסולל בונה והיה הרבה מחוץ לבית, כך שנטל גידול שלושת הילדים נפל בעיקר על כתפי אמי. אבי השתתף בסלילת שדה התעופה בסיני, וגם נשלח לדרום אפריקה למשך חצי שנה. כילד התגאיתי מאוד בעבודתו. הוא נהג לקחת אותי לעבודה והייתי עומד איתו בחום על כלי הרכב שפולט אספלט רותח, מרגיש את העוצמה וגאה באבא שלי שעושה עבודה כזאת. הוא אחד האנשים המדהימים שאני מכיר, אדם אוהב, מחבק, רגיש מאוד, שמעולם לא רב עם אף אחד. עד היום כשהוא מדבר עם הנכדים אני רואה את העיניים שלו מתלחלחות מדמעות.

1970. תמיר פוליקר, בן 5, עם אמו טובה, ביום סיום הגן, חולון

"אמי היתה אמא פולנייה - אשה דעתנית, שניהלה את הבית ביד רמה עם כללים ברורים - ואני הייתי ילד מרדן. בכיתה ט' התחילו הצרות. ההורים שלי היו בבית הספר כמעט יותר ממני. הם הבינו שהראש שלי לא בלימודים, ואחרי פגישות בבית הספר אמי נהגה לומר: 'אתה לא רוצה ללמוד? אין בעיה. העיקר שתהיה בן אדם, תסתובב בחברה טובה'. הם אף פעם לא לחצו עליי, אבל אבי תמיד אמר שמאוד חשוב לו שאלמד 'כדי שלא תצטרך לעבוד בתנאים הקשים שבהם אני עובד'. בסוף נשארתי כיתה והתגייסתי בלי 12 שנות לימוד. בגרות, תואר ראשון ושני עשיתי אחר כך.

"חוש האחריות התפתח אצלי רק אחרי תקופת בית הספר, בצבא, כששירתי כבקר בסוללת הוק, תפקיד שהצריך ראש גדול. היום כאדם בוגר ברור לי שהאחריות היא תמיד עליך, שלך, לא של מישהו אחר. מבחינה זו הטקטיקה של ההורים שלי היתה נכונה, והייתי חוזר עליה עם הילדים שלי. אם ההורים לוקחים אחריות במקום הילד על הכנת שיעורי הבית או על הקימה בבוקר - הילד לא יודע לבנות לעצמו את המנגנון שנקרא אחריות. מגדלים כך ילד עם כשל אינהרנטי.

"אחרי שעליתי לכיתה א' אמי החלה לעבוד בטיפול בילדים, והיא נהפכה ממש למוסד בחולון. זוגות היו עומדים בתור כדי שתטפל בילד שלהם, והיו שהולידו את הילדים שלהם על פי לוחות הזמנים שלה, כשהיא היתה מתפנה מטיפול בילדים שנשלחו לגן. אני זוכר את הגאווה הזאת בהוריי, שהיו שניהם טובים מאוד בתחומם".

תמיר פוליקר, מנכ"ל סונול, בן 45, נשוי, אב לשלושה, מתגורר בקריית אונו