אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דו"ח טכנולוגי: אל תדאגו לצעירים צילום: shutterstock

דו"ח טכנולוגי: אל תדאגו לצעירים

הם יודעים להגן על עצמם ברשת. גוגל וטוויטר מתעקשים להמשיך להשתמש בחדשות שיצרו אחרים, ה-FBI מאזין למאות סלולרים כדי לתפוס פושע אחד, והסופר טום סטופארד מודאג מהיעלמות הספרים

23.06.2010, 12:55 | יוסי גורביץ

הם מבינים יותר מאיתנו

במשך שנים ספקו מבוגרים כפיים עקב הסכנות האיומות האורבות לקטינים ברשת. האיום הנצחי הוא, כמובן, הפדופיל המקוון. אבל האם הבעיה אכן מקבלת את הנפח התקשורתי הראוי לה? המקום המסוכן ביותר לקטינים, הוכיח מחקר אחרי מחקר, הוא הבית. המקום המסוכן השני הוא בית הספר. הרשת נמצאת הרבה, הרבה מאחור. ראוי לתהות אם כל האיומים האלה הם לא פרויקציה של קשישים שמתקשים להבין את הרשת.

עכשיו מגיע מחקר שמאשש את התפיסה הזו. כן, 46% מהצעירים שנשאלו אמרו שהם חולקים מידע ברשת – אבל הם מאוד זהירים בסוג המידע שהם חולקים. 38% מוכנים לומר את שמם הפרטי, 28% מוכנים לציין את גילם, ו-19% מוכנים לחשוף גם את כתובת המייל שלהם. אבל רק אחד מעשרה מוכן לעשות דבר מסוכן יותר, כמו לשלוח תמונה שלו לאדם זר, או לציין את שם בית הספר שלו, שלא לדבר על ציון כתובת המגורים שלו.

המחקר נערך בקרב 1,400 בני 17-16, של-82% מהם יש חשבון פייסבוק. אמרנו ונאמר זאת שוב: הם שולטים בנבכי מבוך הפרטיות של פייסבוק הרבה יותר ממבוגרים. ולמעשה, המחקר מכיל חדשות חיוביות מאוד: אם ב-2008 אמרו 15% מהנשאלים שהם הוטרדו או סבלו מבריונות ברשת, ב-2010 אומרים זאת רק 8% - ירידה של כמעט 50%.

 

נופלים ברשת

ל-FBI יש שיטה חדשה למצוא חשודים בפשע: לעקוב אחרי התנועה והשיחות הנכנסות והיוצאות של מאות מכשירי סלולר באזור מסוים כדי ללכוד פושע אחד. זה קרה בשנה שעברה בקונטיקט, הם ניסו למצוא שודד בנקים – קריירה לא משתלמת בארה"ב; ה-FBI זכה לתהילתו הראשונית בכך שחיסל את התופעה, לעתים קרובות יחד עם השודדים – והצליחו לארגן לעצמם צו סופר-דופר סודי, שהורה לחברות הסלולר לשתף איתן פעולה בתרגיל המשונה הזה.

זה קרוב מאוד להתנהלותה של מדינת משטרה – בשטאזי ודאי היו מהנהנים בהסכמה – אבל עכשיו התרגיל מתפוצץ ל-FBI בפרצוף. משום שארה"ב היא עדיין מדינת חוק, ומשום שהארגון לא טרח להסביר לשופט מדוע בדיוק הוא צריך צו מעקב אחרי כל אחד ואחד מהמספרים האלה (דבר שהוא כנראה לא היה מסוגל לעשות), קיים סיכוי סביר מאוד שהמידע שנאסף באמצעות המעקב הזה ייבעט מבית המשפט ושהחשודים ילכו הביתה, צוחקים כל הדרך אל (שוד) הבנק.

ממשל אובמה ממשיך להשפיל את עצמו ולתמוך בטכניקות שהיו מעוררות אי נוחות גם בממשל בוש: כעת טוענים שם שלאזרחים אין שום זכות לצפות לפרטיות בעת שימוש בסלולר, על כל פנים לא בכל מה שקשור למיקומו של המכשיר בכל רגע נתון. כלומר, הממשלה מצפה שהאזרחים יקלטו שהם מסתובבים – מרצונם החופשי! – עם מכשיר מעקב. יש לקוות שהדוקטרינה הפסולה הזו תיפול בבית המשפט, אבל בינתיים להיות מודעים לה. בישראל, אגב, די בכך שקצין משטרה בדרג בינוני יטען שיש לו חשד סביר שעומד להתבצע פשע שיסכן חיים, כדי שחברות הסלולר יצטרכו לספק לו את המידע הזה. לידיעתם/טיפולכם.

חם, חם, מתקרר

גוגל וטוויטר מנסים להביא לסיומה של דוקטרינה ארוכת ימים בארה"ב, זו של החדשות החמות. הדוקטרינה הזו, שמגיעה מסוף ימיו של הטלגרף, קובעת שלחדשות חמות – כאלה הנמצאות בידי ארגון חדשות אחד אך לא בידי הציבור הרחב – יש ערך, ושמי שמפרסם אותן בלי הסכמתו של ארגון החדשות פוגע בהכנסותיו.

סוכנות הידיעות AP החזירה את המושג לחיינו לפני כשנה וחצי, ובמרץ השנה פסק בית משפט פדרלי כי הדוקטרינה בתוקף: הוא הורה לאגרגטור חדשות מעיק, theflyonthewall.com, שנהג לגזול ידיעות עם פרסומן בכמה וכמה אתרים שאשכרה עמלו על הפקתן, לחכות כמה שעות לפני הפרסום. האתר, שחש שמקור הכנסתו נכרת, ערער.

עכשיו גוגל וטוויטר מתייצבים לצידו של האגרגטור. הם טוענים שאי אפשר ליישם היום את דוקטרינת החדשות החמות, לא כשלכל אחד יש פייסבוק, טוויטר וכו' ושלינקוק מתרחש תוך שניות. עוד טענו השתיים שנסיון ליישם את הדוקטרינה דווקא יפגע בעיתונות – בין השאר, בחובה להפיץ ידיעות כמה שיותר מהר. ארגון הפרטיות ה-EFF טוען אפילו שהפסיקה נגד האגרגטור תפגע בזכות הביטוי שלו.

הכל טוב ויפה. נשארת השאלה הפשוטה: אם יצרני חדשות לא יוכלו להרוויח ממה שהם עושים, מי ידאג שיהיו חדשות? הרבה יותר קל פשוט להעתיק הודעות של יחצ"נים.  

החשש מקריסתה של השפה 

מיהם הלודיסטים כבר הסברנו. עכשיו נראה שמצטרף לשורותיהם סופר ומחזאי חשוב, טום סטופארד. אם עוד לא ראיתם מחזה של סטופארד, עזבו הכל – עזבו את קריאת הטור הזה – ולכו לראות. קשה להבין אותו אם טרם ראיתם.

סטופארד נתן ראיון ארוך לאחרונה, בו אמר שורה של דברים, חלקם דברי טעם, חלקם בעייתיים יותר. הוא מחה על דחיקתם של הלימודים ההומניים, במיוחד לימודי הספרות והשפה, לטובת לימודי המדע. נותר רק לקנא באנגלים, כי אצלנו גם לימודי המדע נדחקים מפני לימודי אידיאולוגיה.

חלק מהטענות של סטופארד, כאמור, בעייתיות. הוא חושש מהיעלמותם של הספרים, וזה נראה כמו לודיטיות שמפגש קצר עם קינדל יכול לפתור – אבל אז קולטים שלא על זה הוא מדבר. לא בדיוק. הוא חושש מקריסתה של השפה הכתובה, שתוחלף על ידי התמונה המרצדת. זה כבר טיעון יותר רציני.

הרג'יסטר מציין שדווקא יש עלייה במספר לומדי הספרות. זו טענת נגד נאה, אבל בעייתית. יש בשנים האחרונות עלייה, רנסנס כמעט, בהאזנה למוזיקה קלאסית ובביצוע שלה. האם בשל כך אפשר לומר ברצינות שמשקלה של המוזיקה הקלאסית בתרבות הכללית עלה? לא ממש.  

סיבה לדאגה: העולם עובר מהמילה הכתובה לתמונה המרצדת, צילום: shutterstock סיבה לדאגה: העולם עובר מהמילה הכתובה לתמונה המרצדת | צילום: shutterstock סיבה לדאגה: העולם עובר מהמילה הכתובה לתמונה המרצדת, צילום: shutterstock

מה שאנחנו רואים הוא קיטוב: חלק הארי של הציבור פונה אל תרבות התמונה המרצדת, שהיא במובנים רבים ניתוק מהתרבות שהתקיימה קודם לכן והתנערות משורשיה, אבל, בו זמנית, האליטות התרבותיות מגלות מחדש את הטקסט ואת המסורות שלהן. שני התהליכים מזינים זה את זה, בקצב מסחרר, ובהחלט ייתכן שבעוד כמה שנים בודדות ייווצרו כאן שתי תרבויות שלא יהיו מסוגלות לתקשר בצורה ראויה זו עם זו. אבל הטכנולוגיה היא רק זרז לתופעה שמתקיימת זה עשורים, ובמובן עמוק יותר לא היא הבעיה – אלא כאשר היא יוצרת את הצורך בהתחדשות בלתי פוסקת, בתוכן חדש ומלהיב ומהיר יותר, ומיישנת את התוצר התרבותי במהירות שיא.

וזה כבר נושא רחב יותר. נעבור לקצרצרים.

קצרצרים

חדשות טובות מהממלכה המאוחדת: המשטרה של לונדון פתחה בחקירה נגד גוגל בפרשת הריגול בסטריט וויו. גוגל, כזכור, צותתה לתעבורה של משתמשי רשתות WiFI בלתי מאובטחות. בינתיים, בארה"ב, גוגל טוענת כי הציתות שלה היה חוקי משום שהופנה כלפי מכשירים בלתי מאובטחים. הטיעון המשתמע, שהפאנבויז של גוגל אומרים אותו בגלוי, הוא שמי שלא נועל את הבית שלו לא יכול להתלונן כשפורצים אליו. זה אולי נכון, במידה – אבל מכאן ועד לומר שהפורץ שמנצל את הפרצה איננו פושע הדרך ארוכה מאוד.

בית המשפט העליון של יוטה קבע לאחרונה כי המדינה חייבת לקבל חתימה אלקטרונית כשוות ערך לחתימה על נייר. שורה של חוקים דורשים מהאזרח לחתום את שמו, ביניהם חוקי הבחירות שדורשים כי מועמדים יציגו חתימות של אזרחים הסבורים כי הם ראויים לעמוד לבחירה. סגן המושל של המדינה דחה לאחרונה בקשה של מועמד עצמאי לעמוד לבחירות, בטענה ש-150 מתוך החתימות שהגיש היו אלקטרוניות ושחוק המדינה לא מכיר בחתימות כאלה. החלטת בית המשפט, שהתקבלה פה אחד, הפכה את החלטת סגן המושל.

השמרנים בבריטניה התנגדו למס הפס הרחב שניסתה ממשלת הלייבור, מנוחתה עדן, להעביר – מדובר במס של חצי ליש"ט לחודש לכל משפחה שיש לה טלפון קווי. עכשיו הודיעה הממשלה החדשה, המובלת על ידי השמרנים, שהמס יעבור לעולם שכולו רע. אשר לחיבור החלקים הכפריים של בריטניה לפס הרחב – הממשלה מתכוונת להקצות לכך כסף אבל להשאיר את עיקר העבודה ליד הנעלמה, שבאופן שאולי לא צריך להפתיע לא נראתה לאחרונה באזורים האלה.

הצלמים בבריטניה נתונים לשרירות ליבם של השוטרים המקומיים, שתחת משטר הממלכה המנוטרת של הלייבור הטרידו אותם במקרים רבים והפריעו להם לפעול בחופשיות במקומות פומביים. התלונות היו כה רבות עד שמפקד משטרה בכיר הוציא הנחיות לשוטרים להניח לצלמים לנפשם. מסתבר שדווקא ההנחיות האלה לא הגיעו לשוטרים, והצלמים המקומיים מצאו פתרון: הם הדפיסו את הנחיות הקצין על בד לניגוב עדשות. בפעם הבאה שאיזה קלגס ינסה להפריע להם, ההנחיות יהיו זמינות.

תגיות

6 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

3.
כמה הערות
באופן כללי אנחנו שמים לב לכך שממשלות חושבות שזה בסדר גמור (גם בלי אישור בית המשפט) לעקוב באמצעים סלולריים / לאסוף את כל תעבורת המידע / וכו' כשהן עושות את זה אבל זה לא בסדר כשגוגל (או כל חברה אחרת) עושה את זה. לדעתי זה אמור להיות חד משמעי - אם זה לא בסדר אף אחד לא אמור לעשות את זה ואם זה כן בסדר לכולם אמורה להיות הזכות לעשות את זה. ולנועם (מס' 2): בוא נשאל את זה ככה - בחורה יפה מסתובבת עירומה בבית שלה עם חלונות פתוחים בקומת קרקע. אנשים שעוברים ברחוב רואים אותה ונהנים. רובם ממשיכים הלאה אבל חלק נעצרים לצלם. הם מעלים את התמונות לפליקר או שולחים לחברים שלהם שיראו. זה חוקי? גם אם כן, זה מאד מאד מסריח. אם גוגל היתה קולטת את השידורים אבל מתעלמת מהם ולא אוגרת את המידע, סבבה. נהנינו מהנוף והמשכנו הלאה. אבל אם גוגל החליטה לשמור את המידע וכנראה גם לעשות בו שימוש מתישהו בהמשך - זה כבר מוגזם.
אלעד  |  23.06.10
לכל התגובות