הכדורגל האיטלקי רחוק מלהיות מת

ההדחה מהמונדיאל אתמול של נבחרת איטליה, אלופת העולם, מלמדת רבות לאו דווקא על חוסר האיכות שבו - אלא על רמת האיכות הבלתי נגמרת שלו. השערים שכבשו האיטלקים שווים באיכותם לשערים היפים ביותר שנכבשו בטורניר. דאבל פס קלאסי והקפצה אלגנטית כמו גלריה בפירנצה. רק שרגעי הקונצרט הללו לא הספיקו מול חבורת לוחמים סלובקים, שבמונדיאל הראשון של מדינתם, הוכיחו שהגודל לא משנה (סלובקיה מונה 5 מיליון תושבים בלבד) והעושר (סלובקיה מהמדינות העניות באירופה) שולי. מה שחשוב באמת זה תרבות כדורגל.

אלופת העולם נפלה קורבן ליהירות ולשמרנות של המאמן מרצ'לו ליפי. אבל דווקא בהדחתו, לקיחת האחריות המלאה ("לא הכנתי את הנבחרות כראוי, אני אשם, אני רוצה להתנצל") מעוררת הערצה. ליפי כשל בכך שלא בחר שחקנים צעירים ואיכותיים שיש לכדורגל האיטלקי להציע - אם זה מריו באלוטלי, מפלצת הכדורגל מאינטר, או אנטוניו קסאנו הפרוע מסמפדוריה. הוא גם התעקש על הרכב מבוגר יחסית ולא כלל את המצטיינים האיטלקיים של פיורנטינה וסמפדוריה. גם ביורו 2004 הודחה איטליה עם מאמן שמרן (ג'ובאני טראפטוני) שהתעקש על סגל מנוסה. שנתיים לאחר מכן לקחה אליפות עולם עם כדורגל איטלקי קלאסי - סגור ומקצועני, טכני ואכזרי.

צ'זרה פראנדרלי, המאמן הבא של הנבחרת, לא זר לחידוש סגלים. פיורנטינה שלו מציגה סגל צעיר (גיל ממוצע של כ-25) והוא העלה שחקנים בני טיפשעשרה, כגון קומה אל באבקאר בן ה-16 ולורנצו די סילבסטר בן ה-18, לסגל הקבוצה בוגרת. הוא גם יודע להוציא את המיטב משחקנים בעייתיים כמו אדריאן מוטו. פראנדלי הוא מאמן נוסף ממורשת מאמנים איטלקית מכובדת שהתחנכה במרכז הכדורגל האיטלקי בטוסקנה - קוברצ'יאנו.

שם האיטלקים לומדים את המשחק, מפתחים עליו תיאוריות, לומדים מטעויות ונהנים מהעברת מידע, שלא קיימת גם במדינות כדורגל מפותחות כמו אנגליה. לא פעם מגיעים לקוברצ'יאנו מרצי אורח מכובדים - מאמני עבר ומאמנים גדולים כגון פאביו קאפלו וז'וזה מוריניו - שמעבירים את המידע, תיאוריות והניסיון הרב שלהם לתלמידים (שגם בסופו של דבר כותבים סוג של תזה על הכדורגל - רוברטו מאנצ'יני, מאמן מנצ'סטר סיטי, כתב, למשל, על עתיד הפליימייקר בכדורגל המודרני). בזכות תרבות הדיבור הזאת הכדורגל האיטלקי לומד מטעויות, לומד מעצמו, לומד מאחרים.

הכדורגל האיטלקי סובל מבעיות רבות - בעיקר ברמת המועדונים. עם זאת, רפורמת אצטדיונים (העברתם מידיים ציבוריות לידי המועדונים) ומכירת זכויות השידור בהסכם קולקטיבי אמורות להשפיע לטובה על האיזון והבריאות שלו. בנוסף, הפופולאריות הרבה של המשחק בחצי האי לעולם לא תעלם. הכדורגל האיטלקי לא מת. הוא סתם ספג מכה קשה. מכה שילמד ממנה רבות.

  

הכדורגל היפני מציג: הסמוראים הכחולים

"הסמוראים בכחול" מכנים את הנבחרת היפנית ביפאן. ואתמול עם שתי תנועות שמוכיחות טכניקת בעיטה מושלמת ניצחו היפנים את הדנים באופן משכנע כמו איבחת חרב הסמוראי. זו לא אמורה להיות הפתעה שמדינה בת 130 מיליון איש מייצרת נבחרת טובה יותר מאשר מדינה בת 5 מיליון איש. אבל זה כן. וזה בגלל ששנים אנו רגילים לעוצמות של הכדורגל האירופאי.

עם זאת, בעתיד אנחנו נראה יותר ויותר מדינות כמו יפאן ודרום קוריאה (ואולי אפילו סין) מצליחות לייצר נבחרות טובות יותר מהאירופאיות. זאת בעיקר בזכות אימוץ הכדורגל האירופאי ולימוד ממנו. טאקשי אוקדה, מאמן נבחרת יפן, חבר של ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל. אין ספק שהוא לומד הרבה מהאינטראקציה הזו.  

אין ספק שהכדורגל היפני, אחרי שנים של ניסיונות, גם סוף סוף צבר מספיק ניסיון כדי לשלוח שחקנים יפנים לאירופה - ושיהיו שם יותר מסתם מוכרי חולצות במזרח.

הכדורגל האירופאי הוא עדיין המתקדם ביותר. באירופה לומדים את המשחק בצורה הטובה ביותר. זה פונקציה של ניסיון, ארגון ומוסדית הכדורגל. וגם קשור להתפתחותו עם השנים. באירופה הוא התפתח לרמה הגבוהה הזו בגלל צפיפות הרשתות החברתיות ביבשת, שאיפשרה העברת רעיונות ותיאוריות לגבי המשחק מבראשיתו. ואולם, ברגע שבארצות המזרח התחילו לאמץ את המודלים האירופאים, ללמוד מהם יותר, וגם לצבור ניסיון בטורנירים בינלאומיים, אז אין שום סיבה שמדינה קטנה כמו דנמרק תעלה כפייבוריטת מול מדינה הגדולה ממנה פי 25.