אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מהי אפילפסיה מדומה? צילום: shutterstock

מהי אפילפסיה מדומה?

מה שנראה כבלוף עשוי להיות התקף נדיר. ולהפך

01.07.2010, 11:33 | שרון מועלם

לאורך ההיסטוריה המתועדת, וכנראה הרבה לפניה, אנשים חששו ממראהו של אדם באמצע התקף אפילפטי. כעת כבר ידוע שאפילפסיה אינה נובעת מכישוף או מדיבוק, אלא מבעיה ביולוגית. אף על פי שגם בגורם הביולוגי שלה יש משהו מכושף וקודר - היא דומה לסערת ברקים שמתחוללת במוח שלנו.

המידע שעובר במוח שלנו עושה זאת באותות חשמליים. כיום חושבים שאפילפסיה נוצרת כאשר – בגלל פגיעת ראש או בעיה אחרת - משהו משתבש באותות החשמליים שאחד מאשכולות תאי העצב במוח שולח. את האותות החשמליים המשבשים האלה אפשר ממש לראות כאשר מניחים על הקרקפת והפנים אלקטרודות של מכשיר אא"ג. הסברה היא שיותר מ־50 מיליון איש ברחבי העולם סובלים מאפילפסיה, ושאצל רובם האפילפסיה רדומה, וההתקפים עלולים להתפרץ במפתיע.

אבל ההפתעה אצל חולי אפילפסיה מגיעה לא רק בעצם ההתפרצות של ההתקף, אלא גם בגירויים השונים שעלולים לחולל את הסופה שבתוך המוח. בקרב החולים, רוב ההתקפים האפילפטיים נגרמים לרוב משילוב של הבזקי אור עם מחסור בשינה. אבל ישנם גירויים רבים, וכמה מהם כה יוצאי דופן עד שנדמה כי הם מומצאים. בהודו היה מקרה של ילד בן שמונה שסבל מעוויתות בלתי רצוניות בפניו בשעה שקרא. ולא כל סוג טקסט היה מעורר תגובה כזו, אלא טקסטים שנכתבו באנגלית, והתסמינים האפילפטיים הקשים ביותר התרחשו כאשר ניסה לקרוא מחזות של שיקספיר. מה שנראה בהתחלה כמו תירוץ מקורי להתחמק משיעורי ספרות התגלה אצל הנער הצעיר כ"אפילפסיה קריאתית", תת־סוג נדיר של רגישות לגירויים חיצוניים שגורמת לאפילפסיה.

המידע שעובר במוח שלנו עושה זאת באותות חשמליים, צילום: shutterstock המידע שעובר במוח שלנו עושה זאת באותות חשמליים | צילום: shutterstock המידע שעובר במוח שלנו עושה זאת באותות חשמליים, צילום: shutterstock

וכמובן ישנם התקפי אפילפסיה שכוללים את כל התסמינים של ההתקף האמיתי, מההתכווצויות ועד בריחת השתן, אך שהם למעשה מדומים. כמה מהם נובעים מסיבות פסיכולוגיות, כאשר אפילו האדם שנתון בהתקף משוכנע שמדובר באפילפסיה. אחרים הם בלוף. ובכל המקרים האלה, רק בדיקת EEG יכולה לגלות אם האדם חולה אפילפסיה או לא.

יצא לי להיתקל בחדר המיון שלנו בבלוף אפילפטי משכנע אחד. לבחור אקרא קרלוס. הוא היה כבול למיטה שלו באזיקים ולבש חליפת ריצה כתומה בוהקת ונעליים כתומות תואמות ללא שרוכים, מהסוג שנהוג בכמה מבתי הכלא בניו יורק. הנוהג הוא לא לשאול אסיר־חולה מה היה פשעו, אבל אני חייב להודות שבמצבים כאלה כולנו תוהים.

הפרכוס, המלווה בהתכווצויות, הזלת ריר ועשיית צרכים הגיע כמה דקות אחרי ששוחחתי עם קרלוס על ההיסטוריה הרפואית שלו. כבר ידעתי שהיתה לו אפילפסיה, בעקבות פגיעת ראש שסבל בנעוריו. מה שלא היה ברור זה בדיקות הדם שלו: הן גילו רמה סבירה של תרופות נגד התקפים, ובכל זאת, בשלושת החודשים האחרונים הוא קיבל התקף אפילפסיה כמעט מדי יום, אושפז, טופל והוחזר לכלא. וההתקפים שלו באמת נראו אמיתיים, גם לכל הרופאים שראו אותו בפעמים הקודמות וגם לי.

הדרך שלנו לבדוק את זה היתה לחכות להתקף הבא של קרלוס, ואז לדבר בינינו, בטווח השמיעה שלו, על תיאום בדיקת אא"ג שתברר מה באמת מתחולל במוחו. באורח פלא, באותו הרגע קרלוס הפסיק לפרכס, התיישב ואמר לנו שהוא מרגיש טוב יותר ומוכן לחזור לכלא. עד ההתקף הבא, כמובן.

קל להבין מדוע קרלוס רצה לצאת מהכלא, גם אם ליום או יומיים. אבל בניגוד לקרלוס, לא כל האנשים שסובלים מהתקפים מדומים מודעים לכך שייתכן שלא מתחוללת בראשם סופה, ולא כל אלה שמתבעתים מספרות אנגלית יודעים שהם חולים באפילפסיה.

שאלות לשרון מועלם: asksharon@calcalist.co.il

תגיות