לקבוצת שחקנים מוכשרת דרושה: שיטה

בתור התחלה, בואו נניח בצד את כל ההכרזות הנחרצות. טעה מי שהפך את ארגנטינה לפייבוריטית אחרי הניצחונות בשלב המוקדם, וטועה מי שחושב עכשיו שזו נבחרת חלשה ושמסי הוא פלופ. כלום לא השתנה: גם לפני שבוע, כמו עכשיו, היו לאלביסלטה שחקנים מבריקים ופוטנציאל עצום. גם אז, כמו היום, ברור שזה לא מספיק. אותן בעיות שהזהרנו מהן לפני רבע הגמר התנפצו לנו בפנים: חוסר איזון קיצוני בין החוליה הקדמית לאחורית, ובעיקר היעדר מוחלט של שיטת משחק קבוצתית.

כלום לא השתנה, והבעיה היא שזה ממש לא חדש. מבט על הנבחרות שהעמידה ארגנטינה בחמשת המונדיאלים האחרונים מגלה את מה שכולנו יודעים: אם שמים רגע בצד את היריבה השנואה ברזיל, הרי שעל גדות הריו דה לה פלאטה צומח יותר כשרון התקפי מבכל מקום אחר בעולם. רשימה חלקית בהחלט כוללת את באטיסטוטה, קרספו, ריקלמה, איימאר, סביולה, רדונדו ואורטגה. ללקק את האצבעות. ועדיין, מאז גמר המונדיאל העגום של 90', רבע הגמר נשאר מחסום בלתי עביר עבור התכלת-לבן. תמיד היו לנו חלוצים אדירים, בדרך כלל גם חלק אחורי קשוח, אבל להוציא כמה רגעים נהדרים ב-1994 וב-2006, לא ראינו קבוצת כדורגל גדולה. תירוצים היו בשפע, אבל שיטה – נאדה. דווקא ההפסד לגרמניה, משפיל ככל שיהיה, יכול לשמש שיעור נהדר ל"איך בונים קבוצה עם סגנון משחק".

כשלקבוצה יש שיטה, היא יכולה לסמוך על הכישרונות האינדיבידואלים שיצילו אותה כשהטקטיקה נתקעת. הברקות יכולות להשלים את תוכנית המשחק, לא להחליף אותה. במונדיאל הנוכחי, התקיעות של הנבחרת במעבר מההגנה היתה מעוררת רחמים, מסי נאלץ לחפש את הכדור באזורים במגרש שהוא לא ידע על קיומם, ועל מגנים תוקפים לא היה בכלל מה לדבר.

לכן, דבר ראשון, ארגנטינה מוכרחה לאפיין את שיטת המשחק שלה ובעיקר להתאים אותה לכדורגל המודרני. בשלב הבא צריך להקים אקדמיות כדורגל לפי המודל האירופי ולהנחיל בהן את השיטה כבר בקבוצות הילדים, כך שברגע בו הכוכבים יגיעו לנבחרת הבוגרת, הסגנון יהיה חלק טבעי מהמשחק שלהם. חוסה פקרמן – שזכור לנו כמאמנה היהודי של הנבחרת - היה מאמן נהדר בגילאי הצעירים וזכה עם השחקנים שגידל גם להצלחה מסוימת במונדיאל הקודם. צריך למצוא עוד אנשים כמוהו.

הנקודה הפסימית: כדי שכל זה יקרה, מישהו יצטרך לנער את ההתאחדות הארגנטינית ולהזיז את הנשיא, חוליו גרונדונה, מהכסא אליו הוא דבוק מאז 1979. ספק אם זה אפשרי. מלבד זאת, נדרשים עוד שני דברים שלא נמצאים בארגנטינה בשפע: כסף וסבלנות.

דרושים: שוערים, בלמים ועושה משחק אחד  

אם לחזור רגע לקרקע המציאות, ארגנטינה חייבת לאייש בהקדם שלושה תפקידים קריטיים: הראשון הוא בעמדת השוער, עוד בעיה כרונית של הנבחרת. רומרו אולי נחמד לליגה ההולנדית, אבל לא כדי לעצור את הטורבו של מולר וקלוזה. דבר שני, בלם אחורי אימתני, שייכנס לנעליים של שחקנים כמו אוסקר רוג'רי או רוברטו "העכברוש" אז'אלה.

פעם חלוצים שנכנסו לרחבה של ארגנטינה ידעו שהם הולכים לאבד את הכדור במקרה הטוב, או את הברך במקרה הרע. אתמול זה היה נראה כמו טיול מאורגן בהדרכת דמיצ'ליס, היינזה ואוטאמינדי. דבר שלישי – מי היה מאמין, אבל ארגנטינה זקוקה בדחיפות לעושה משחק, מספר 10 קלאסי, מה שנקרא בארגנטינה אנגנצ'ה (מחבר).

בקיצור, לשחקן שיודע להחזיק כדור, לשלוט בקצב ולקשר בין החלק ההגנתי להתקפי. מסי שחקן גדול, אולי הגדול בדורו, אבל בניגוד לדייגו, הוא פשוט לא מסוגל לקחת את כל המשחק עליו. הוא זקוק למישהו שיעשה עבורו את מה שעושים בברצלונה צ'אבי ואינייסטה. ייתכן וחבייר פאסטורה, שקיבל במונדיאל הזה הזדמנויות מעטות מדי, יתפתח להיות השחקן הזה. נחיה ונראה.

ולבסוף מאמן: דייגו הביא לנבחרת התלהבות ומחויבות, אבל אפס טקטיקה. אפשר אולי למצוא לו תפקיד בתור מוטיבטור, אבל הנבחרת צריכה גם מאמן אמיתי. לפי הסקרים בארגנטינה, הציבור רוצה שמראדונה יילך ועולים עכשיו שמות כמו זה של חררדו מרטינו (מאמן נבחרת פראגוואי במונדיאל), ושל שחקן העבר דייגו סימונה. לי נראה שהגיע הזמן לוותר על הכבוד הלטיני ולהביא מאמן מאירופה. מישהו יודע מתי ז'וזה מוריניו מסיים את החוזה בריאל?

שתי נחמות לסיום: הראשונה היא שהשחקנים אתמול לא נשברו והמשיכו לרוץ ולהילחם גם בפיגור של שניים ושלושה שערים. חבל רק שעם לב גדול ואהבה לא מבקיעים שערים.

דבר שני: בשני המונדיאלים האחרונים שנערכו באמריקה הלטינית ארגנטינה זכתה. אז תודה בינתיים לכל המנחמים ששלחו לי סמסים בנוסח "משתתף בצערך" ונתראה בברזיל 2014.