דו"ח טכנולוגי: עיתונות בקוד פתוח

עיתונאים אמריקאים חוזרים למקורות

בנג'מין פרנקלין היה הרבה דברים: ממציא, מיסטיקן, בונה חופשי, מדינאי, קצת מרגל, מעט דיפלומט, שבריר מוזיקאי – הוא המציא כלי נגינה עשוי זכוכית שכבר לא משתמשים בו היום אבל מוצארט הלחין לו מוזיקה – אבל בעיקר עיתונאי ומו"ל. הוא ו-Poor Richard's Almanac שלו נחשבים למייסדי העיתונות בארה"ב – עיתונות שהיתה מאוד מוכוונת קוראים. פרנקלין כתב ללקוחות שלו על דברים שעניינו אותם, גם אם הם לא בהכרח עניינו אותו.

העיתונות האמריקאית, כידוע, במשבר. ובתגובה החליטה רשת עיתונים בשם Journal Register Company לעשות ניסוי. 18 העיתונים שלה שינו את צורת הפעולה שלהם: במקום שהעיתונאים והעורכים יחליטו עבור הקוראים מה הם צריכים לקרוא, הקוראים התבקשו להשתתף בתהליך. הם אמרו לעיתונאים מה הסיפורים שמעניינים אותם, הם היו מוכנים לשלם עבורם, והעיתונים ארגנו את עצמם סביב ההליך הזה. קוראים שרצו לקדם נושא מסוים, התבקשו בנימוס לתרום כספים ליצירתו. מה שהיה מערכת סגורה של עיתונאים ועיתונאים, הפך לפתע לחלק אינטגרלי הרבה יותר מהקהילה.

באותה הזדמנות, נפטרו העיתונים מכל המערכות הקנייניות שבהן השתמשו עד כה ועברו למערכות קוד פתוח. זה היה כאמור, ניסוי; הוא נקרא, באופן הולם, פרויקט בנג'מין פרנקלין והוא היה אמור להימשך חודש. אתמול, לגמרי לא במקרה יום העצמאות ה-234 של ארה"ב, החליטה קבוצת הג'רנל רג'יסטר להפוך אותו לדרך הפעולה הקבועה שלה. נקווה שזה יצליח.

 

המרגל שדפק אותי

מרגלים שנחשפים נראים בדרך כלל נלעגים. כך נראו אנשי המוסד שנתפסו בשווייץ באמצע ניסיון האזנה לאיזה איראני, כך נראו השטיקים המשונים של ה-CIA במסע לחיסול פידל קסטרו – הרעיון של משחת גילוח שתגרום למחלה שתשיר את הזקן שלו ותהפוך אותו לנלעג בעיני הקהל היתה הזויה רק מעט יותר מרובה הלייזר שנבנה במיוחד עבורו – ומי שלא שמע על הקצין הבריטי שהבין לא נכון את כינוי הלעג שהודבק להיטלר, "לועס השטיחים" (שמשמעו בגרמנית מדוברת של התקופה פשוט "פסיכי") ושעל כן השקיע מאמצים ניכרים להבריח לבונקר של הפיהרר שטיח מורעל, לא צחק צחוק בריא מימיו. טוב, הסיפור האחרון הוא כנראה אגדה. אני מקווה. למרבה הצער, על העובדה שהבריטים מינו סוכן סובייטי בכיר לתפקיד סגן ראש שירות הביון שלהם אין עוררין.

הרבה רעש היה בשבוע האחרון סביב חבורת המרגלים הרוסים שנתפסו בארה"ב. נזק לביטחון המדינה הם לא גרמו וספק אם היו מסוגלים לגרום אי פעם. הם היו, כמסתבר, תחת מעקב במשך שנים. הם היו שלומיאלים להחריד – אחד מהם רשם על חתיכת נייר את הסיסמה שלו לתוכנת ההצפנה, והפיל את כל העסק. מישהו היה צריך להגיד לו שאתה לא בוחר לעצמך סיסמה שאתה לא יכול לזכור, בטח לא כזו בת 27 תווים, ועל אחת כמה וכמה שאתה לא רושם אותה. את המחשבים המוצפנים הם קיבלו בדואר דיפלומטי, וכשהיו בהם תקלות היה צריך להוציא אותם למסע חזרה למוסקבה שארך חודשים. אחד המרגלים נקלט כשהוא תופס בראשו ואומר לאחר "הם פשוט לא מבינים מה עובר עלינו כאן".

אז האמריקאים צוחקים. מצד שני, יש מישהו שממש צריך לא לצחוק, וזו הסוכנות האימתנית למודיעין אותות של ארה"ב, ה-NSA. בשעתו היא היתה כל כך סודית, שהבדיחה היתה שראשי התיבות שלה אומרים No Such Agency. ה-NSA היא הגדולה שבסוכנויות המודיעין, והיא זוכה לנתח הגדול ביותר מתקציב המודיעין הלאומי.

ה-NSA מפעילה תוכנית בעייתית מאוד לכריית מידע. היא שואבת, באמצעות תוכנית "אשלון" שלה, פחות או יותר את כל התעבורה שברשת. הבעיה עם כל האיסוף הזה היא בעיה שהמודיעין האמריקאי התמודד איתה מאז שנות ה-20: יותר מדי תוכן ופחות מדי אנשים שינברו בתוכו – במיוחד אם, כפי שאויביה של ארה"ב מעדיפים משום מה, התקשורת אינה מתנהלת באנגלית. המודיעין הבריטי בין שתי המלחמות וגם בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה יכול היה להישען על מספר גדול של פליטים רוסים ממורמרים שהסכימו, תמורת שכר נמוך יחסית, לעבור על שדרים רוסיים. לאמריקאים אין מאגר כזה, ודאי לא היום.

ה-NSA היתה אמורה ליירט חלק ניכר מהמידע שרשת הריגול על שם באגס באני שידרה. עד כמה שאנחנו יודעים, היא לא הצליחה. יותר מדי קש, פחות מדי מחטים – ופחות מדי נוברים בקש. מידע האותות של ארה"ב – ולא רק שלה – מאחר תמיד: הוא פספס את פרל הארבור, הוא פספס את ה-11 בספטמבר, הוא פספס את אנה צ'פמן וחבריה. בסופו של דבר מישהו ישאל למה זה טוב, בעצם, והאם שווה בשביל כל הכישלונות האלה להניח למודיעין לנטר גם את התעבורה של אזרחים תמימים מן השורה.

למקומות, היכון, קרא!

 

האם ספרים אלקטרוניים הם העתיד? האם מחשבי לוח יחליפו את ההמצאה הישנה ההיא של גוטנברג, מריחת דיו על שכבות מעובדות של עץ ודחיקת השכבות הללו בין עוד כמה לוחות של עץ? האם יצליח המין האנושי להתגבר על התמכרותו לריח הדיו, שהיא בעצם התמכרות להסנפת דבק? שאלות קשות, אבל אנחנו מתחילים לקבל עליהן תשובות ראשוניות.

חוקרים ביקשו ממשתמשים לקרוא סיפור, שמשך הקריאה הממוצע שלו הוא כ-17 דקות ו-20 שניות, על ארבע פלטפורמות שונות: גרסת העץ המת, הקינדל של אמזון, האייפד של אפל, ומחשב PC מן השורה. באופן מפתיע, ובניגוד לדימוי המקובל של ספרים אלקטרוניים, הקריאה בספר המסורתי היתה המהירה ביותר: הקריאה באייפד היתה איטית בממוצע ב-6.2% ממנה והקריאה בקינדל – בכ-10.7%.

כשהתבקשו המשתמשים לדרג את החיבה שלהם כלפי הפלטפורמות השונות, בדירוג שנע בין 1 עד 7, מסתבר שההבדלים בין הספר (5.6), הקינדל (5.7) והאייפד (5.8) היו שוליים, בעוד ששררה הסכמה שקריאה על PC היא חוויה נתעבת, והוא זכה לציון של 3.6 בלבד. המשתמשים חשו שקריאה מנייר מודפס היתה חווייה יותר מרגיעה משימוש בקינדל או אייפד – אבל שימוש במחשב לא הרגיע אותם כלל, משום שהוא הזכיר להם עבודה.

המשך ודאי יבוא.

קצרצרים

בסוף השבוע הבחינו כמה בלוגים בהונאה, ככל הנראה נרחבת, בחנות האייטיונז. אפל סירבה להגיב אבל בו זמנית ביקשה מהמשתמשים שלה להחליף סיסמה. פריצה נרשמה גם ביוטיוב, שם אסופה של ליצנים בעיני עצמם היטתה משתמשים מסרטי החתלתולים שלהם לעבר סרטי פורנו ותוכן דוחה. גוגל סתמה את התקלה במהירות, בדקה וגילתה שהפריצה לא פגעה בחשבונות המשתמשים – ואשכרה טרחה להוציא הודעה בנושא. כל ההבדל בין גוגל לאפל בתקרית אחת.

הבדל נוסף: רוב מוחלט (73%) של האפליקציות לאייפון באפסטור של אפל, כולל אפליקציות ההונאה שאתמול למדנו שהם רווחות בה כי באפל עסוקים בצנזור יצירות מופת במקום בהגנה על המשתמשים, הן אפליקציות בתשלום. זאת לעומת המארקט של אנדרואיד, שבו 57% מהאפליקציות הן חינמיות. יצוין שיש להתייחס למקור בזהירות, שכן הסכום שלו חורג לעיתים מקו 100 האחוזים המקובל.

אפל מפסידה נתח שוק בסין, אומר יו"ר לנובו ליו שואנז'י, בשל מזגו הרע של המנכ"ל שלה, סטיב ג'ובס. קשה לזכור מתי מישהו במעמדו של ליו אמר דברים כאלה על ג'ובס. לדברי ליו, אפל יכולה היתה להרחיב משמעותית את חדירתה לשוק הסיני אם לא היתה מתעקשת לעבוד רק עם ספקית הסלולר צ'יינה יוניקום. זו איננה טרוניה, כמסתבר: ליו מרוצה מחוסר העניין של ג'ובס בשוק הסיני, דבר שמאפשר לחברות שעמן עובדת לנובו לגרוף יותר ויותר נתחי שוק.

תקלה נרחבת פקדה אמש (א') את שרתי הוויקיפדיה האנגלית, ככל הנראה כתוצאה של תקלה חשמלית, שצלתה כמה מהשרתים. לאחר כשעתיים של נפילה, נמסר כי האנציקלופדיה החלה לחזור לעצמה. נו, לפחות במשך שעתיים טוויטר לא היה לבד בחושך.

תיקון טעות והתנצלות: בטור הקודם נפלה שגיאה קשה, כאשר התייחסתי להתלקחותו של הצפלין הינדנבורג כאילו היה מעורב בה הגז הליום. הליום, כידוע, הוא ממשפחת הגזים האציליים והוא מפגין את קור הרוח המתבקש ממעמדו ומסרב להתלקח. האחראי לפיגוע, כמובן, היה גז אספסופי יותר – אומרים עליו שהוא היסוד הנפוץ ביקום, פרט לטיפשות – המוכר למשטרה כמימן. עם הליום, בני משפחתו האריסטוקרטיים והמורה הוותיק לכימיה שלי הסליחה.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"