המציאות שמעבר לסטטיסטיקה

האם המדינה אכן מקבלת עדיפות בערעורים המוגשים לבית המשפט העליון? למרות המחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת תל אביב, ולפיו "המדינה זוכה ביותר מ־80% מהערעורים" בעוד שהאזרח הקטן זוכה רק בחלק מזערי שלהם, כלל לא ברור שיש כאן העדפה. הנתונים לאשורם, מעבר לכללי הסטטיסטיקה היבשים, מלמדים שאין כל סיבה להפתעה או לרתיעה.

עורכי המחקר מציינים כי "המדינה עושה שימוש בררני יותר במנגנון הערעור", אם כי לא זו הסיבה לפערים הגדולים, לדעתם, ולא ידעתי על שום מה ולמה. מן המקובלות הוא כי המדינה מערערת על פסקי דין של ערכאות נמוכות אך ורק במקרים נדירים ויוצאי דופן, שעה שהפער בין הפסיקה לבין התוצאה הראויה גדול במיוחד לדעת המדינה עד שהאינטרס הציבורי מצדיק בחינה נוספת של המקרה בערכאת ערעור.

בניגוד לכך, בפני היחיד או התאגיד אין כל מעצור בהגשת ערעור. היחיד אינו שוקל ואינו חייב לשקול את האינטרס הציבורי או את הסיכויים שהערעור יתקבל. תמורת אגרה נמוכה למדי רשאי האזרח לערער ללא נטילת סיכון משמעותי. מניסיוני האישי אציין כי מרבית המורשעים בפלילים נוהגים לערער על עונשם כדבר שבשגרה.

על פי המחקר, "בערעורים פליליים בזכות הצליחה המדינה להפוך 80.7% מפסקי הדין שעליהם ערערה, בעוד הנאשמים הצליחו להפוך רק 16.2% מפסקי הדין". בהנחה - שלי בלבד - שעל כל 100 ערעורים בזכות של המדינה בתיקים פליליים הגישו הנאשמים 1,000 ערעורים, הרי במספרים מוחלטים זכו הנאשמים הפרטיים במספר כפול של ערעורים לעומת המדינה - 162 לעומת 81. זו אולי אינה סטטיסטיקה, אך עובדה ראויה לציון.

אגב, לא קיימת במחקר הבחנה של ממש בין ערעורים שהתקבלו בעקבות בקשות רשות ערעור שהוגשו על ידי המדינה לבין כאלה שהוגשו על ידי הפרט. האם סביר להניח שדווקא כאן, לאחר שבקשת הערעור עברה את המסננת הראשונה של בית המשפט, תהיה התוצאה מאוזנת יותר מכפי שהוצג ביתר מרכיבי המחקר?

השופט בדימוס אמנון סטרשנוב הוא נשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית