אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הון אנושי: יורים ובכירים צילום: אוראל כהן

הון אנושי: יורים ובכירים

אפילו סרט פוליטי שמוקרן בעיצומו של המאבק למען גלעד שליט, לא מצליח לגרד את הטפלון של אנשי העסקים המתמנגלים

08.07.2010, 09:03 | ארי ליבסקר

ביום ראשון בערב התכנסו ידידי בית החולים שיבא במוזיאון תל אביב, בראשות מנכ"לית חוג הידידים ורד גרינבוים, להקרנה פרטית של סרטו של העיתונאי שלומי אלדר, "חיים יקרים". אלדר ידוע כעיתונאי בעל אג'נדה שמאלנית, והסרט מגולל את סיפורו של תינוק פלסטיני חולה, שרופאים משיבא מצילים את חייו.

כמו במעשה של יד הגורל, ההקרנה התקיימה ממש לקראת שיאה של צעדת שליט, כמה שעות לפני שהצועדים ניצבו מתחת למגדלי אקירוב וזעקו לשר האלפיון שיפעל למען גלעד. קיוויתי שאולי לרגע יחרגו בכירי המשק משגרת אירועי המינגלינג, וידונו בשאלות גורליות כמו המצור על עזה, חבית השריפה שעלולה לסבך את העניינים בכל רגע ולהפוך את סיר הבשר שלהם לשלולית בוץ מדממת.

מימין: ישראל טראו, יעקב פרי ואילן גרינבוים. מה הקשר להומניות?, צילום: אוראל כהן מימין: ישראל טראו, יעקב פרי ואילן גרינבוים. מה הקשר להומניות? | צילום: אוראל כהן מימין: ישראל טראו, יעקב פרי ואילן גרינבוים. מה הקשר להומניות?, צילום: אוראל כהן

שום דבר, עולם כמנהגו נוהג. גם לפני סרט טעון, שמציף את הבעיה שגורלו של שליט כרוך בה, נערך קוקטייל של יינות צוננים עם בופה של עוגות ופירות, ומלצרים התרוצצו בין האורחים והציעו מתאבנים מבצק פילו במילוי תרד, טורט קציפת סלמון וסושי. המצב נורא? שליט עוד שם? ילדים פלסטינים חולים נצורים? בסוף כל אירוע תמיד יהיה טורט סלמון.

מעליו שקעו הבכירים בסמול טוק לא מחייב על חופשת הקיץ שלהם ובאורגיה של חיבה הדדית. "היי מאמי", "היי מותק", "את נראית נפלא". כולם אוהבים זה את זה, כולם נחמדים. שאלתי את ישראל טראו, מנכ"ל בנק אוצר החייל, מה דעתו על המצור על עזה, והוא אמר: "זו טעות נוראית, צריך להכניס לשם מוצרי מזון, ולתת להם מה שהם רוצים. אי אפשר לאפשר לאנשים לחיות ככה". נהפכת להומני? שאלתי, והוא השיב: "מה הקשר להומניות? ממילא הם סגורים שם ומשיגים מה שהם רוצים דרך המנהרות. אגב, שלא תטעה, אני בעד הסגר הימי".

עם כל הכבוד לטראו, פניתי למישהו עם קצת יותר סמכות בתחום: יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר. "אני חושב שצריך לאפשר כניסה של סחורות לעזה", אמר נחרצות. שאלתי למה אסרו על כניסת כוסברה, מה יש בירק הזה שכל כך מאיים על ביטחון המדינה, ופרי ענה: "אני באמת לא מבין מה הניע את דיסקין (ראש השב"כ) להחליט כזו החלטה לא הגיונית. אל תשאל אותי, אני לא בתפקיד. גם שוקולד זה מיותר לדעתי לא להכניס".

גליה אלבין, שסיפרה שחזרה ממסע של עסקאות נדל"ן בארצות הברית, אמרה: "אני את הסרט הזה בכלל רציתי ללכת לראות בסינמטק". אמרתי לה שאני מעריך את התרבותיות שלה, והיא הגיבה: "אתה רואה? אני גם יפה וגם אינטליגנטית". אם היית צריכה לבחור, שאלתי, מה היית מעדיפה להיות - יפה או אינטליגנטית? היא התחמקה מתשובה ישירה, והתחילה לדבר על שליט.

ברונו לנדסברג בחר להגיע לאירוע בחליפה לבנה. הוא ישב ליד הכניסה לאולם ואמר שלום לכל הנכנסים. "תדע לך שאנחנו מפסידים הרבה כסף מהסגר, כי הפלסטינים בעזה היו לקוחות נאמנים מאוד של סנו", אמר לנדסברג.

הסרט של אלדר היה מצמרר אבל חמקמק. כל אדם יכול להזדהות עם אם שרוצה שבנה יחיה, ולא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית הוא שייך. כל צד יכול לקחת את הכאב של הילד ושל אמו ולפרש אותו כפי שהוא רוצה להבין אותו. זאת כנראה הסיבה לכך שהיה כל כך קל להראות את הסרט באירוע של בכירים. מדובר כמעט בקונצנזוס, ואין כאן אמירה חד־משמעית.

משה אדרי, שהיה מעורב בעשיית הסרט, סיכם זאת באופן חד: "בהתחלה חששתי, כי זה שלומי אלדר, והוא יותר מדי שמאלני, ואז יבואו ויאמרו לי: 'מה עשית סרט פרו־פלסטיני? זה לא טוב לתדמית'. אבל עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני לא מודאג. הוא מציג אותנו באור מעולה. אני אומר לך, הוא גם הולך מאוד להצליח בחו"ל, דווקא כי הוא כזה, שכולם יוצאים בו טוב".

אינשאללה, אמרתי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות