אם לא רופא, שיהיה מאפיונר

סת פרנקלין אברמס ואני הולכים בשדרה השנייה בניו יורק. בתי הקפה והמסעדות מלאים אנשים מהוגנים בבגדים אופנתיים. בבר המעוצב של מלון באווארי אנחנו משלמים 7 דולרים מוגזמים לבקבוק בירה. זה כלום לעומת חדרי הבוטיק פה, שעולים 1,200-400 דולר.

אלא שכמו כל שכונה בניו יורק, גם האזור הזה, הלואר איסד סייד ההיסטורי, לא נולד מצוחצח ותיירותי. במקור זו היתה שכונת מהגרים ענייה של אירים, פולנים, איטלקים והרבה יהודים. אברמס (32) מראה לי תמונה מ־1918 - הרבה מהבתים המקוריים שרדו, אבל את האווירה קשה לשחזר. ובכל זאת, הוא מנסה. "כמות הזונות פה היתה מטורפת", הוא אומר תוך הליכה בשדרה, "אם הייתי הולך כאן אז, הייתי מקבל הצעות כל הזמן". הוא עוצר ליד כנסייה וייטנאמית־ספרדית קטנה ומספר שבדיוק כאן עמד הבר המפוקפק סיגלס, "שבו זונה בשם דינה יודיס הסתבכה פעם בקטטה, זרקה על אשה אחרת קערת סוכר והשאירה לה שני פנסים בעיניים ושן שבורה". חוץ מהזונות אברמס מכיר היטב גם את הרוצחים, הגנבים והבריונים ששלטו בשכונה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. הרבה מהם, הוא מספר בגאווה, היו יהודים, כאלה ש"כייסו בבתי כנסת ובבתי קברות".

מנחה הסיור, סת פרנקלין אברמס | צילום: טלי שמיר

הטאבו על הפשע היהודי נשבר

בכובע קסקט ומבטא שמזכיר דמות מסרט של סקורסזה, אברמס מספר מי ירה במי ולמה ובאילו מבתי המגורים השלווים של השכונה היו פעם בתי מרזח שופעי אלימות. הוא מדקלם כל פרט בביוגרפיות של טיפוסים כמו אדוארד "מונק" איסטמן, מקס "קיד טוויסט" זוויפה ו"ביג" ג'ק זליג, והכל תמורת 15 דולר, במסגרת סיור בעקבות המאפיה היהודית. המסע - המתמקד באבות המייסדים של הפשע היהודי בניו יורק, שמהם יצמחו מאיר לנסקי וחבורתו - יוצא ארבע פעמים בשבוע ממוזיאון הגנגסטר האמריקאי, שנפתח באפריל ברח' סנט מרקס בשכונה. "בהתחלה זה היה חלק קטן מסיור על לידת הפשע המאורגן", מסביר אברמס, "אבל כמו כל דבר שיהודים מעורבים בו, מהר מאוד השתלטנו וזה נהפך לסיור עצמאי".

זה לא הסיור היחיד או הראשון בניו יורק שמנסה לגזור קופון תיירותי מהנושא, אבל אברמס טוען ש"הסיורים האחרים הם בולשיט מוויקיפדיה והבחור שמעביר אותם הוא אידיוט". הוא עצמו, הוא מספר, פריק של הנושא כבר שנים. "היסטוריה ותרבות יהודית תמיד ריתקו אותי. אני מתעניין מאוד גם ביהודים בספורט ובקולנוע. הסם שהכניס אותי לנושא הפשע היה הספר 'יהודים קשוחים' של ריץ' כהן, שיצא ב־1998. הוא פשוט העיף לי את המוח".

ג'ק זליג | צילום: Davepape

מה משך אותך לזה?

"רוב היהודים שהכרתי היו תמיד חנונים שהתעניינו בפיננסים, אפילו אח שלי קצת כזה. אבל אני אף פעם לא הייתי כזה. יש גם סטיגמה שהיהודים נעבעכים, כל הקטע של הנוירוזה. אבל היו תקופות שבהן היהודים היו הקשוחים ביותר.

"יהודים פושעים זה סוג של טאבו ולכן זה מעניין", הוא מוסיף. אבל גם הטאבו הזה נשבר: "ב־JCC (מרכז קהילתי יהודי בניו יורק) ארגנו לא מזמן את התערוכה Jews Gone Bad, ופסטיבל הקולנוע היהודי של סן פרנסיקו יקדיש השנה תוכנית לגנגסטרים יהודים בקולנוע. יש גם אמן ששמו פאט האמוּ, שמצייר פורטרטים של פושעים יהודים. זה מתחיל לצאת החוצה".

אברמס אינו מסתפק בסיור. הוא בעצם עסקן של פשע יהודי היסטורי, שמעורב בהפקה, משחק וכתיבה בנושא. בימים אלה, למשל, הוא כותב עם מחברת ספרי הפשע רוז קיף סדרת טלוויזיה שנקראת "גותהאם שלנו". פעם היתה לו להקת הבי מטאל חברתית־היסטורית בשם מענטש. ובכלל, הוא אומר ומסתבך, "אני מבין את הפושעים האלה. אם הייתי חי אז, יש סיכוי שהייתי עושה דברים מסוימים בסיטואציות מסוימות. גם עכשיו - חלק מהדברים שאתה צריך לעשות לפעמים... הכלכלה במצב רע, כמו אז, קל לחפש קיצור דרך כדי לעשות הרבה כסף, כדי להסתדר".

15 דולר כדי להרוג את הרבי

את הסיור על אלו שלמדו להסתדר בתחילת המאה הקודמת מבסס אברמס על קטעי עיתונות מהתקופה, ראיונות עם שארי בשר של גנגסטרים והיומנים שניהל ג'ייקוב אייב שואנפלד, הבלש שנשכר כדי להיפטר מהם. "בסביבות 1910 היתה קבוצה של יהודים אמידים יחסית שהחליטו לנקות את האזור מהפשע היהודי, כי זה לא יפה", מספר אברמס בתחנה הראשונה בסיור, מחוץ לבניין מס' 46 בשדרה הראשונה - בניין סתמי למראה שפעם אירח את הבר המפוקפק סלון ג'ייק וולף. "במקום לקרוא לאיזה שוטר אירי מושחת, הם אמרו - נכבס את הכביסה שלנו בעצמנו. הם שכרו את שואנפלד כשהיה בן 21. הוא הרכיב מין ועדה, 'הקהילה', שנלחמה בפשע היהודי בשנים 1921-1912. מאוחר יותר, אגב, משנות השלושים עד שנות השישים, הוא נלחם בארגונים נאצים ואנטישמיים בארצות הברית".

מאיר לנסקי | צילום: Duk

האבא של הפושעים ששואנפלד סימן היה אדוארד "מונק" איסטמן. באזור שלטה אז המפלגה הדמוקרטית האירית המושחתת טאמאני הול, שגייסה לשורותיה יהודים עם אגרופים חזקים, ובהם איסטמן. "תראי את הבן זונה המכוער הזה", אומר אברמס ומצביע על עיתון ישן, "הכינוי שלו היה מונק, כי הוא אהב לעשן אופיום - הסינים מכרו אז אופיום ואנשים כינו אותם 'קופים' (מאנקיז). טאמאני הול אהבו את מונק כי הוא היה טוב בלהרביץ לאנשים, הוא עשה להם את כל עבודת השטח. והוא לא היה לבד - בחבורה שלו היו 1,500 איש, כולל ילדים קטנים שנקראו איסטמנים ג'וניור. זה לא היה מאורגן ממש, אבל כשהיה צריך הם היו נלחמים או עושים בלגן בשבילו. וכשאיסטמן היה מסתבך הפוליטיקאים של טאמאני משכו בחוטים כדי לעזור לו.

"העיתונים אהבו את מונק כי הוא סיפק להם הרבה סיפורים, הוא היה סלבריטי. כמעט בכל שבוע היתה כתבה עליו. פעם אחת, בבית כנסת שנמצא לא רחוק מפה, כמה חבר'ה אספו 15 דולר ונתנו אותם למונק כדי שיהרוג את הרבי. זה היה בכל בעיתונים. זה משוגע".

פשיעה עם כוונות טובות

מהחבורה של מונק צמח מקס "קיד טוויסט" זוויפה. "הוא היה ביג דיל", אומר אדמס, "המאסטר מיינד היהודי הראשון שהשתמש בפשע מאורגן כדי לעשות כסף. הוא עסק בנדל"ן, מכר כרטיסי רכבת מזויפים וייצר משקה מוגז מסלרי. מי שלא הסכים למכור את משקה הסלרי שלו היה מסתבך".

בנה את לאס וגאס. בנג'מין "באגסי" סיגל

יותר מזוויפה, מי שהיה אחראי למיסוד הפשע היהודי היה מי שירש אותו כמנהיג האיסטמנים, "ביג" ג'ק זליג. "הוא הראשון שהשתמש בכוח שלו כדי להגן על האנשים שלו, על היהודים", מספר אברמס. "החבר'ה שלו הרביצו למי שהתעסק עם היהודים או הציק לחסידים. הוא היה מציל בחורות יהודיות מידי סרסורים שניסו לחטוף אותן. הוא גם היה הראשון לעזור לאיגודי העובדים. אם עבדת בסדנת יזע ולא שילמו לך מספיק - הוא היה נכנס עם הבחורים שלו ומרביץ לבוס".

נשמע בחור לא רע.

"זה היה הקטע של הרבה מהגנגסטרים היהודים. הם היו יכולים להעביר זקנה את הכביש ואז ללכת להרוג מישהו. האיטלקים עבדו בשביל הבוסים ובעלי המפעלים, היהודים עבדו בשביל האנשים. בשונה מהאיטלקים, הם עשו מה שצריך היה לעשות אבל לא היתה בזה תהילה, הם אולי יהרגו מישהו - אבל הם יעשו את זה בשביל כסף, בשביל שהילדים שלהם יוכלו להיות אחר כך עורכי דין ורופאים".

שני ילדים קטנים שהסתובבו אז בשכונה היו מאיר לנסקי ובאגסי סיגל. הם גדלו, לפי אברמס, באווירה של "קנאה בגנגסטרים, בכסף ובסטייל שהיה להם". ב־1920, בגיל 18, לנסקי התחיל לעבוד עם ארנולד "המוח" רוטשטיין, מלך ההימורים של האזור, שהיה שותף של "מונק". במהרה כבר לא נזקק לנסקי לחסות של רוטשטיין; עם חבר הילדות שלו סיגל ועם המאפיונר היהודי דאץ' שולץ הוא בנה אימפריה של הברחת אלכוהול בשנות היובש, הלוואות, זנות — וכמובן את לאס וגאס כבירת ההימורים של אמריקה, והם היו מלכי הפשע המאורגן של היבשת.

איך הכל נגמר? זוויפה נרצח בגיל 24 אחרי ש"גנב" למאפיונר אחר את החברה. זליג נרצח באותו גיל. מונק נכלא, שוחרר, התגייס לצבא, נלחם במלחמת העולם הראשונה והיה לגיבור מלחמה שהציל את חבריו בקו האש. עם שובו הביתה חזר לפשע, ובחג המולד 1920 נרצח בקטטה טיפשית בבר מול היוניון סקוור. הדור הבא של המאפיה היהודית נכחד בנסיבות דומות. שולץ נרצח ב־1935, סיגל ב־1947. רק לנסקי שרד, ובתחילת שנות השבעים ניסה לברוח לישראל כעולה חדש. ישראל סירבה, וב־1983, בגיל 81, הוא מת - מדום לב.

כל הדמויות הללו מלהיבות את אברמס, אבל הוא מנסה לטעון ש"אנחנו לא רוצים לעשות רומנטיזציה של הגנגסטרים, אנחנו לא עושים להם קידום מכירות. אני פשוט אומר - זה מה שקרה בתקופה מסוימת בהיסטוריה וכאלה היו הבחורים האלה. יש אנשים שלומדים את ההיסטוריה של ארצות הברית דרך ספורט. פשע מבחינתי זה אותו הדבר".