חייבים לייצר אווירה של ודאות

לפני כשנה חזרתי לישראל אחרי שהות של כמה שנים באוניברסיטת סטנפורד האמריקאית. כמו חוקרים ישראלים רבים נסעתי לשם כדי לעשות את הפוסט־דוקטורט שלי, תנאי כמעט הכרחי במציאות הקיימת בישראל כדי להגיש מועמדות למשרה של מרצה באחת האוניברסיטאות. יש הרבה ישראלים בסטנפורד, כמו גם בחברות הביו־מד וההייטק של עמק הסיליקון. רבים מהם הם מה שבאקדמיה הישראלית מכנים "מוחות בורחים", אותם מדענים מצטיינים שאת המחקר הגדול או את העבודה שלהם הם עושים בחו"ל.

כמעט כל מפגש שלנו היה מלווה בשאלה שתמיד ריחפה באוויר - האם לחזור לארץ? חלק מהקולגות הישראלים אמרו שאין להם בשביל מה לחזור. המצב הביטחוני בישראל בשילוב עם החיים הטובים בארה"ב ומערכת החינוך המצוינת לילדים מהווים תמריץ שלילי בשביל אותם "מוחות", ומשכנעים אותם שלא לעלות על המטוס הראשון לנתב"ג.

אבל יש גם אחרים. כאלה שרוצים לחזור, הן מציונות והן בגלל הגעגועים למשפחה המורחבת. במקרה של אלה, מה שלעתים מונע מהם לחזור לאקדמיה בישראל הוא הקושי לקבל כאן תקן, להקים מעבדה ולקבל מענקי מחקר. וכאן נמצא שורש העניין: אי אפשר לעשות מדע מוביל ברמה עולמית בלי כסף, בלי מכשור ובלי סטודנטים ברמה גבוהה. וזה מעבר לרעיון או פרויקט טוב. נקודת הפתיחה שלנו אולי לא מושלמת. הפערים בתקציבי המחקר בין ישראל לארה"ב הם גדולים. לדוגמה, מענק בארה"ב יכול להגיע ל־300 אלף דולר בשנה לעומת 80 אלף דולר לכל היותר בארץ.

עם זאת, חשוב להדגיש - ישראל יכולה להתחרות באוניברסיטאות האמריקאיות מבחינת החוקרים הישראלים, גם אם התחרות קשה. לשם כך צריך ליצור לאותם "מוחות בורחים בפוטנציה" אווירת ודאות. כלומר, שהם יידעו כי הם חוזרים לאוניברסיטה בארץ תוך שהמוסד עושה כל שביכולתו להקל עליהם. כך, למשל, המוסדות בארץ צריכים לעזור בהשגת תקציבי מחקר ובמימון כוח אדם והקמת מעבדות.

מדען ששוקל לחוזר לארץ רוצה לדעת שבסוף הדרך יקבל קביעות. מצדן של האוניברסיטאות, כדי לקבל קביעות על המדען להיות גם חוקר טוב ועצמאי שמסוגל לגדל סטודנטים. כדי שהקליטה תתקיים לשביעות רצונם של שני הצדדים, וכדי למשוך מלכתחילה את אותם מדענים טובים לחזור לארץ, העזרה בשנים הראשונות של הקליטה היא קריטית. אם הישראלים בחו"ל יידעו שיש להם עזרה, יהיה קל יותר להחזיר אותם לארץ.

ד"ר בלום היא מרצה בכירה בבית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית