פיפ"א, האדם והמכונה

משחקי גביע העולם בכדורגל המחישו שוב את הטענה שמפגשי ספורט הם כבר מזמן הרבה מעבר למשחקים. התמורות הכלכליות שטומנים בחובם אירועי ספורט בסדר גודל שכזה, במקביל להצפת הרגשות הלאומיים, והתרומה שלהם בזירה הפוליטית, החברתית ועוד, הפכו את המוסד הספורטיבי הזה לאחד הגורמים המשמעותיים בחברה המודרנית.

ובתוך כל זאת, נדמה כי יותר מכל, העניקו המשחקים הנוכחיים חומר בעירה משובח לוויכוח התיאורטי שניטש במשך שנים בין חוקרים שעוסקים בהפצת טכנולוגיות חדשות. במרכזו של הדיון עומד המאבק בין האדם והטכנולוגיה על הבכורה בהובלת שינויים חברתיים.

ספ בלאטר. בשם השמרנות בפיפ"א מונעים קידמה והתפתחות אנושית

טכנולוגיה - יצור חי

חוקרי תקשורת שביקשו, כבר לפני עשרות שנים, לעמוד על האבולוציה של אימוץ חידושים, נחלקו בשאלת הניטרליות של הטכנולוגיה. בעוד שרבים נטו לראות בטכנולוגיה פרי יצירתו של האדם, ובהתאם התייחסו אליה כאמצעי בשירותו של האחרון, החלו אחרים (ובראשם הרולד איניס ומרשל מקלוהן, מאבות חקר התקשורת) לדבר על הטכנולוגיה במונחים דטרמיניסטיים ותיארו אותה כמעין יצור חי המתפשט בכוחות עצמו.

הטענה בבסיס הדברים היא כי מרגע שטכנולוגיה יצאה לאוויר העולם והוכיחה את יעילותה, היא, ולא האדם, תהיה זאת שתקבע את סגנון החיים החדש, קצב האירועים ומבני הכוח החברתיים. יתרה מכך, הטכנולוגיה תגדיר מחדש מושגים יסודיים שנתפסו כמעט כמובנים מאליהם קודם לכן. כך, למשל, חברות אנושית (Friendship) בתרבויות קדומות שונה כלל ועיקר מהחברות שאפיינה את עידן הטלפון ובוודאי מזו שהוגדרה מחדש בעידן הפייסבוק.

דומה כי תפיסת הספורט וחוויית הצפייה בו הלכו וקיבלו גם הן תפנית לאורם של חידושים טכנולוגיים, שהצליחו לקבוע סולם ערכי חדש להערכת חוויית הצפייה. הפורקן הספונטני שעמד במרכזה של חוויית הצפייה נזנח לטובת הציפייה לדיוק. מרגע שהטכנולוגיה, בעיקר באמצעות השידור החוזר ואיכות המצלמות, אפשרה לצופים בענפי הספורט השונים לזהות במדויק אירועים במהלכו של המשחק, היא הפכה אותם לשופטים. בהתאם, ההנאה מצפייה במשחק נקשרה, בין השאר, למהימנותן של ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו במהלכו. חוסר דיוק של שופטים, במציאות שבה קיימת אפשרות לנטרל את הסובייקטיביות השיפוטית, יצר מצב של תסכול בקרב צופי המשחק. הספונטניות כבר אינה מתקבלת כמובנת מאליה. הציפייה לדיוק, שמקורה ביכולות הטכנולוגיות, מזינה כמובן שוב את הצורך להשתמש בטכנולוגיה, שתכריע בהחלטות שעין מתקשה לראות בזמן אמת, ובפועל מתרחבת התלות האנושית בטכנולוגיה.

לא חלק מהמשחק

הגם שאת רוב ההחלטות שמתקבלות במשחק כדורגל קשה לשפוט אפילו בדיעבד, ישנם מספיק אירועים שניתנים לבחינה. כך, למשל, חושפים מחקרים כי כמעט 10% מקביעות הנבדל שמתקבלות במשחק הן שגויות. ברור כי אוהדי כדורגל רבים יתפעלו דווקא מן החלק המלא של הכוס ויקבלו בסיפוק את ה־90% המדויקים, אך הסיבה היחידה לכך היא כי הם פשוט הורגלו לקבל את המצב. הרי לא יעלה על הדעת, ואפילו בסטטיסטיקות מחמיאות לאין שיעור, שאוהד ספורט שפוי יוכל לקבל טעות של שופט בקפיצה במוט למשל, שיאשר לקופץ שעבר מתחת לרף את ההישג, רק משום שמצמץ ולא הבחין בתרגיל. אז למה בכדורגל כן? נכון שלקצב המהיר של האירועים ולגודלו של המגרש יש השפעה, אולם ניתן להניח כי השמרנות של פיפ"א (שמקורה בשיקולים כלכליים שנועדו לשמר את מבני הכוח הקיימים בעולם הספורט) הצליחה לשמר את רעיון הספונטניות של המשחק, תוך כדי חיזוק הטיעון המגוחך שטעויות שיפוט הן חלק ממנו. בכך ביקש הארגון למעשה להיאבק בטכנולוגיה, אלא שלאור כל האמור לעיל, יש לדייק ולומר שהארגון אולי הצליח לדחות מעט את הקץ במאבק שנועד מלכתחילה לכישלון.

מנואל נויאר והשער שלא היה. פיפ"א תשקול מחדש את כל עניין השימוש בטכנולוגיה כעזר לשופטים | צילום: רויטרס

שינוי בפנדלים?

מצוקה נוספת שעומדת בפני ארגוני הכדורגל, אשר ממחישה שוב את היאחזותם העיקשת בחבילת הספונטניות, היא הטקטיקה ההגנתית שהופכת יותר ויותר משחקים לסגורים ומשעממים. קרבות הפנדלים שנועדו להכריע את המאבקים הספורטיביים, בהחלט מספקים ריגוש לאחר 120 דקות משמימות, אולם מייצרים גם תסכול, שברון לב ובעיקר תחושה של חוסר צדק לקבוצות ולאוהדיהן. בהתחשב בשמרנות של פיפ"א, מה הסיכוי שהארגון יאמץ את אחד הרעיונות הכי מבריקים ששמעתי בשנים האחרונות: לבעוט את הפנדלים אחרי הדקה ה־90 ואז לשחק את ההארכה? הפסדת בפנדלים? לא נורא, עכשיו יש לך 30 דקות לתקן. שערו בנפשכם איזה עניין ייווצר בהארכה, שכיום נראית בעיקר כמו 30 דקות של משיכת זמן עד הפנדלים. ניצחת בפנדלים? תקבל יתרון של חצי גול (שקול ליתרון בשערי חוץ = חצי גול). הרי זה פחות אכזרי, לא פחות דרמטי (עדיין יש דו־קרב מהנקודה. תחשבו על הדקות האחרונות של ההארכה. בכל מקרה אין תיקו!) ועדיין מבטיח שהשידור והמשחק יסתיימו בזמן. פתרון שאין בו אפילו חיסרון קטן. ועדיין, מי מהמר שפיפ"א תצא מהקופסה ותקבל החלטה כל כך פשוטה וכל כך צודקת?

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן