אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הון אנושי: הלו, שגריר, תגביר צילום: אוראל כהן

הון אנושי: הלו, שגריר, תגביר

השגרירות היפנית וזובין מהטה לא היו ערוכים לנימוס הישראלי

15.07.2010, 11:38 | ארי ליבסקר

יפנים אוהבים שהדברים נעשים כמו שצריך, או כך לפחות היה הרושם מהאירוע שארגנו בשגרירות לכבוד נסיעתם של זובין מהטה והתזמורת הפילהרמונית ליפן ולרגל מתן אות הוקרה לנינה אדמוני, נציגת חברת פי.ג'י.אי בישראל ואשתו של נחום אדמוני, איש הדירקטוריונים של קבוצת אריסון בהווה וראש המוסד בימי סברה ושתילה. ליפנים יש תודעה היסטורית, אבל הם לא מתעכבים על סברה ושתילה. הם מרחיקים למלחמת העולם השנייה ולסמפו סוגיהרה, דיפלומט יפני שנתן אשרות יציאה ל־6,000 יהודים מליטא ופולין והציל את חייהם. אחת מהן היתה כלת הערב, נינה אדמוני.

אני מגיע עשר דקות לפני תחילת האירוע, מה שחורג מהסדר היפני וגורם למארחים לא להכניס אותי. איפה אפשר למצוא דיוק כזה בארץ הקומבינות.

איזה כיף פה. מימין עמי שגיא, גדעון המבורגר, ליזקה שגיא, וחנה המבורגר, צילום: אוראל כהן איזה כיף פה. מימין עמי שגיא, גדעון המבורגר, ליזקה שגיא, וחנה המבורגר | צילום: אוראל כהן איזה כיף פה. מימין עמי שגיא, גדעון המבורגר, ליזקה שגיא, וחנה המבורגר, צילום: אוראל כהן

רק בשעה הנתונה אני מורשה להיכנס לבית השגריר היפני בהרצליה פיתוח, שהוא יצירת אמנות בפני עצמה. בית סימטרי, עם קירות עץ נהדרים. בלובי הסימטרי אני פוגש את היין והיאנג, בני הזוג עמי וליזיקה שגיא, עם פסל של קדישמן בידיהם. "מה זה? למי הפסל?", אני שואל, והם משיבים: "אל תפריע. אנחנו מאוד מתרגשים להעניק את הפסל למאסטרו זובין מהטה, לאות הוקרה וחיבה". "כל הכבוד", אני אומר, "ההתמדה שלכם בכל מה שקשור בתרבות גבוהה בישראל ראויה להערכה". "נכון, נכון", הם מהנהנים ברצינות, "טוב, טוב, תודה רבה, אנחנו מעריכים את זה מאוד".

זובין מהטה, צילום: אוראל כהן זובין מהטה | צילום: אוראל כהן זובין מהטה, צילום: אוראל כהן

למרבה האכזבה, סושי אין באירוע, והמלצרים מגישים דווקא חצאי טורטיות. על הדשא אני פוגש את קובי ריכטר, שקוע בשיחה עם מהטה, שהצליח לחמוק מהזוג שגיא. "אני רוצה שתפנה אליי בשמי הפרטי", מכריז ריכטר, "בשבילך אני קובי, סתם בן אדם". אני אומר לו שזה בלתי אפשרי, הוא בכל זאת בכיר במשק. "אני לא קובי ריכטר", הוא מתעקש, "יש לך טעות בזיהוי". אני מעמיד פנים שאני מאמין לו, ואנחנו משוחחים על מוזיקה, עד כמה שבכלל אפשר לדבר על מוזיקה. ואז ריכטר אומר: "אני מזמין אותך מחר לשמוע את הרביעייה שלי, רביעיית ריכטר. אויש, עכשיו גיליתי לך את שמי".

אחר כך אני משוחח עם זלמן שובל על הריכוזיות במשק. הוא נותן לי שיעור מאלף בהיסטוריה של הכלכלה, ובסופו מכריז: "תדע לך שללא הטייקונים הענקיים ששלטו בעבר במשק האמריקאי מסילת הברזל לא היתה נבנית בכלל, ואמריקה לא היתה נהפכת למה שהיא היום".

הקהל מתבקש לתפוס את מקומו על הכיסאות, וכעבור כמה דקות עולה השגריר הארוהיסה טקאוצ'י ונושא דברים. מהשולחן של ליזיקה ועמי שגיא ושל גדעון וחנה המבורגר עולה קול: "לא שומעים, תגבירו את הרמקולים". השגריר, שלרגע מגביר את קולו באירוניה, חוזר לקרוא את דבריו באותו טון. מישהו מהשגרירות לוחש לי שכך נהוג ביפן: "צריך להיות בשקט כדי להקשיב למישהו, אבל כנראה פה זה לא מקובל".

כשטקאוצ'י מסיים עולים לבמה חלילן ונבלאית מהפילהרמונית, ומנגנים יצירה של מוצרט. באמצע נשמע צלצול טלפון מהאזור של גדעון המבורגר, שגם טורח לענות ולנהל שיחה. היפנים כל כך נבוכים שהם מסיטים את מבטם ממנו. כשנדמה שיחסינו עם ארץ השמש העולה לא יכולים לרדת נמוך יותר, נשמע עוד צלצול, והמבורגר שוב עונה. אחרי הנגינה המבורגר שמח וטוב לב. "אתה רואה כמה נפלא פה?", הוא אומר לי, "בכל יום יש פה אירוע כזה או אחר, וכמעט בכל יום אני ואשתי הולכים להצגה או לקונצרט".

אחר כך הקהל מוזמן לארוחה של אוכל מזרחי ואוכל סיני עייפים. "מה עם הסושי?", אני שואל את השגריר, והוא אומר: "הטבח שלנו קיבל כאב שיניים, ולא יכול לתפקד". אולי עדיף כך, במקרה שלנו.

תגיות