איך לטעות נכון?

מה שלא הורג, מחשל – זאת הסיסמה מאחורי הגישה הצבאית לטעויות. ההגדרה של טעות כהזדמנות ללמוד ולהשתפר כבר נהפכה לקלישאה. בכל ארגון כיום מקבלים בברכה את מי שמנסה, טועה ולומד מכך, ונראה שמקומן של טעויות בחברה שלנו הוא כבר מובן מאליו.

ספרה של העיתונאית הניו־יורקית קתרין שולץ "Being Wrong: Adventures in the Margin of Error" (בתרגום חופשי: "לשגות: הרפתקאות בשולי הרווח של הטעות") מראה שיש מה לשפר אפילו בתפיסה התרבותית שיש כיום כלפי הטעויות.

שולץ מתארת את היכולת לטעות כמותר האדם מהבהמה, כבת לווייתה של היכולת להתקדם ולהמציא דברים חדשים. היא מכנה עצמה "wrongologist" – מומחית בטעותולוגיה – מישהי שתפקידה אינו לחקור את הסיבות לטעויות ולמצוא דרכים למנוע אותן, אלא להסביר את הפוטנציאל הגלום במקרה של טעות ולמצוא דרכים לממש אותו, וכך לטעות טעויות חדשות. שכן תמיד נפשל, השאלה היא אם אלה יהיו תמיד אותן הפשלות, או שבכל פעם נדע להגיב וללמוד באופן שיאפשר לנו להתקדם עוד.

טעויות הן כלי בידי האבולוציה. השורדים הם אלה שלמדו מהן | צילום: shutterstock

היא מראה איך טעויות הן חלק מובנה מאיתנו בסקירה רחבה שכוללת הדגמות של אשליות אופטיות, עדויות ראייה לא אמינות וטעויות בשיקול דעת שנובעות מלחץ חברתי ומלחצים אחרים. כל אחד מהם יכול להיות מקור ללימוד, או מעשה איוולת, וההבדל הוא ביכולתנו לתרגם את הפשלה ללקח, וללמוד איך לנהוג אחרת בפעם הבאה. היא חוזרת אל המדינאי הרומי ציצרו, שבשעתו אמר שכל בן אנוש טועה, והשוטים הם אלה שמתעקשים לא ללמוד מכך.

טעויות הניהול וההנהגה שמובילות לאסונות כלכליים, הטעויות הצבאיות שמובילות למפלות, טעויות הערכת הסיכונים שמובילות להפסד או לכישלון בבחינה – כולן היינו הך. כולן נובעות מהחלטה שקיבלנו, ומדברים שאפשרנו להם להפריע לנו להחליט: כשלים חושיים, חשיבה לא רציונלית, הנטייה לראות ולשמוע את מה שהיינו רוצים לראות ולשמוע, סיבות פסיכולוגיות, כגון פחד מהצלחה או הנאה שנובעת מהטעות – הנאה ששולץ משווה אותה לזו שאנו חשים כאשר מוליכים אותנו שולל במופע קסמים. ובכולן יש הזדמנות לגלות את הכשל, וללמד את עצמנו איך לנהוג אחרת בעתיד.

הדרך לאתר את השוטים שבינינו היא לבדוק מי מכחישים את טעויותיהם ואת התהליך שהוביל אותם לטעות. כפי שלימדונו גדולי הפרשנים של תקופתנו, ובהם מחבר "הברבור השחור" נאסים טאלב ומייסדי אסכולת הכלכלה ההתנהגותית דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, האי־ודאות היא נתון. אף מנהל או מומחה אינו יודע מה יהיה. הדרך להימנע מהמשבר הבא אינה להשכיל לחזות את העתיד, אלא לחפור בכשלי העבר, לגלות מה אפשר את המשבר הראשון, ואת זה לתקן. יכולתנו הביולוגית להבין הסתברויות ולהתמודד עמן היא כה מוגבלת ואין לנו דרך להשתפר על ידי צפי והחלטות, אלא רק על ידי תיקון תהליכים.

וזה גם מה ששולץ מציעה לעולם העסקים, ובעצם לכל אחד: טעויות הן כלי בידה של האבולוציה, והשורדים אינם אלה שלא טעו, אלא אלו שזכו לטעות וללמוד, וכך התאפשר להם להשתנות ולצמוח. רק מי שטועה יזכה בהפתעות, ורק לו יזדמן לחוות חשיבה עמוקה, החותרת מעבר לרושם ראשוני, לדעה המוקדמת ולמסקנות הבזק. וטעויות של אחרים כמעט לעולם לא יעניקו את אותו השיעור כמו טעות שלך, משהכרת בה.

אני נמנה עם אלה שמתקשים יותר מן הממוצע להודות בטעויותיהם. ספרה של שולץ מביא נחמה לשכמותי. היא מביעה הזדהות עם המבוכה והפחד, עם החרדה מאובדן השליטה כאשר אין בידינו תשובה נחרצת, עם הפיתוי להשלים עם ניסיון ההונאה שאנחנו עצמנו יוזמים. אבל אלה מבטיחים קיבעון ובינוניות, בעוד שהוויתור על השכנוע העצמי והעיסוק – העבודה – באיתור הטעויות של עצמנו ובלימוד מהן הוא הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו.