משיחת יתר: סיבה לתערוכה
הכיתוביות על התמונות בתערוכה של ידיד רובין במוזיאון תל אביב מייצרות תחושה שהעבודות הטובות ביותר נמצאות באוספים פרטיים. האם התערוכה תעלה את ערכו של רובין בעיני המבקרים ואת תו המחיר על עבודותיו?
אם בוחנים את התערוכה ואת האופן שבו נעשתה, אפשר לומר שמהבחינה הזו הכל התנהל כפי שצריך, ואף יותר מכך. עצם זה שלרובין יש תערוכה במוזיאון תל אביב אינו עניין של מה בכך. שדה האמנות אינו מעריך אותו יתר על המידה, אך במקרה שלו הקהל והאספנים הם שנותנים את הטון. הרבה מאוד מחובבי האמנות אוהבים את ציוריו הצבעוניים (רובם הם נופי קיבוצו, גבעת חיים). יש בהם משהו נוסטלגי, תמים למראה וקל לפרשנות. מדובר באמנות שאינה נקראת באופן שכלתני אלא נחווית מהבטן. במובן הזה אפשר למצוא נקודות דמיון בינו לבין צדוק בן דוד.
אוצרים בעלי שם
העובדה שעבודותיו נמצאות באוספים רבים גם היא חשובה ביותר. כשני שלישים מהעבודות בתערוכה הושאלו מאוספים אלו: גיל וחנינא ברנדס, דורון סבג, מיקי צלרמאיר, צביקה ברנבוים, עדי קייזמן ועפרה שטראוס, אירית ומשה תאומים, נוחי דנקנר, עמרי ואריאלה פדן, יוכי ואיציק שרם ורני ואירינה שלמור.
פרמטר נוסף הם האוצרים: גליה בר אור ויניב שפירא הם בחירה מצוינת. שניהם אוצרים מוערכים בעלי חשיבה מקורית. בר אור היא המנהלת והאוצרת של המשכן לאמנות בעין חרוד (שזכה לאחרונה לתהודה רבה בעקבות התערוכה מאוסף בראון), ויניב שפירא, המשמש כיד ימינה, הוכיח את עצמו עד עתה כאוצר רציני ומחויב.
האיכות של שניהם מורגשת בתערוכה. היא אינה עמוסה מדי, ופורשת עשייה מעניינת של רובין משנות השבעים (יש כאלה שמעריכים אצלו במיוחד את התקופה המושגית הזו) ועד היום. ההצבה של העבודות והאופן שבו הן יושבות זו ליד זו ובחלל מייצרים נוף צבעוני ומפעים, שנוצר ממרבדי צבע אינסופיים, ובהם דימויים פשוטים כגון עצים, שדות וטרקטורים.
הקטנות במכירות
הכיתוביות הקטנות שליד העבודות, שעל רובן כתוב שהעבודה נלקחה מאוסף זה או אחר, מייצרות סוג של פיתוי. התחושה המצטברת היא שאם לא תמהר, לא תוכל להשיג עבודה של רובין ולהצטרף לרשימת הזוכים. מובן שיש בהן גם משהו מתעתע; לעתים "אוסף פרטי" מעיד שהעבודה שייכת לאספן שאינו מעוניין בפרסום שמו, ואינה ניתנת לרכישה. אך לעתים הכיתוב "אוסף פרטי" קשור דווקא לבעלת הגלריה, נירה יצחקי, והעבודות ניתנות לקנייה ("מדובר רק בשתי עבודות בתערוכה", היא אומרת). ומה הכוונה ב"אוסף האמן”? מרביתן ניתנות לרכישה ונמצאות בסטודיו של האמן.
רובין נחשב לאמן שמוכר. בכמה באמת? קשה לדעת. אם מסתכלים על המכירות הפומביות, מחיריו אינם גבוהים במיוחד. החודש נמכרה בבית המכירות מונטיפיורי עבודת שמן על בד שלו ב־5,000 דולר (בטווח ההערכה המוקדמת). ב־2008 ו־2009 לא נמכרו עבודות שהיו במכירות, וגם במכירה של סותביס בניו יורק ב־2007 לא נמכרה עבודה שהוערכה ב־10–15 אלף דולר.
מחיר טוב השיגו שלוש עבודות שלו: במכירה של מונטיפיורי נמכרה ב־2007 עבודה שלו ב־13,800 דולר (הערכה מוקדמת 7–9 אלף דולר), באותה שנה נמכרה בסותביס ניו יורק עבודה שלו ב־12 אלף דולר, וב־2004 נמכרה בסותביס ניו יורק העבודה “עצים" לאספן צ'רלס ברונפמן ב־16,800 דולר (מחיר גבוה בהרבה מההערכה המוקדמת, שעמדה על 7,000–9,000 דולר).
בגלריה שלוש, שמייצגת את רובין, טווח המחירים שונה לגמרי: 30–80 אלף דולר לעבודות הגדולות. "העבודות שמופיעות במכירות הן קטנות יחסית, והן לא העבודות הטובות שלו, אלא עבודות שוליות שמי שמבין לא יקנה אותן", מסבירה יצחקי את הפער. "עד היום לא היתה אף עבודה משמעותית שלו בשוק המכירות, מלבד שתיים שאני הכנסתי למכירה, ואחת מהן היא זו שנמכרה בסותביס לברונפמן. ברגע שתגיע עבודה חשובה שלו למכירה, המחירים שלה יהיו שונים לגמרי".
תגובה אחת לכתיבת תגובה