סיר לחץ

הכל יחסי, אמר אלברט איינשטיין. כדאי לנו לזכור את דברי הפיזיקאי הגאון כשאנו מקטרים בעודנו מוחים אגלי זיעה ממצחנו במישור החוף הישראלי. הקביעה כי הכל יחסי תקבל משנה תוקף בתאריכים 5–7 באוגוסט, אז יתכנסו בעיירה הינולה בפינלנד טובי המזוכיסטים ויזיעו את עצמם לדעת בדרך לתואר "אלוף העולם בסאונה". במילים פשוטות: כל מיני אנשים מוזרים יגיעו לחור שכוח אל בפינלנד, ייכנסו מרצונם החופשי לחדר אטום ויבררו באיזו טמפרטורה מומלץ לבשל אדם ומי ייצא אחרון במצב וול דאן.

חוקי התחרות פשוטים: המתחרים נכנסים בקבוצות של שישה אל חדר התענוגות, שהטמפרטורה בו מתחילה ב־110 מעלות צלזיוס, ומשם התענוג רק מתגבר. אל המקצים המוקדמים נרשמים עשרות מתחרים, והם נופלים שדודים בזה אחר זה, עד שנשארים ששת המאושרים הזוכים לשוב לסיר המרק המבעבע במקצה הגמר. המנצח - האחרון שיוצא מהחדר בכוחות עצמו. סיכון בריאותי? בהחלט. טיפשות לשמה? אולי. אתגר גופני ובידור? בטוח. כל מנגנוני ההגנה בגוף צורחים הצילו כשהדופק ממריא הרבה מעל 200, כלי הדם מתרחבים עוד ועוד והעור מתחיל לבעבע ולהצמיח שלפוחיות מרהיבות בכל מקום. חוות דעת רפואיות אינן ממליצות על שהייה בסאונה יותר מרבע שעה, ודאי שלא בעומסי החום והלחות שבהם מאתגרים את עצמם באי התחרות.

בפינלנד, מולדת הסאונה, יש כ־5.5 מיליון תושבים וכמעט 2 מיליון סאונות, כך שתמיד יש מקום להתאמן אם ממש רוצים. טימו רייקונן הפיני, שזכה שלוש פעמים בתואר, מצהיר כי האימונים לקראת התחרות כוללים כעשרים ביקורים יומיים בסאונה שהטמפרטורה בה כ־140 מעלות צלזיוס. עוד מציין רייקונן כי הוא מקפיד להערות אל גופו כ־10 ליטרים של נוזלים ביום (לא כולל בירה).

הפינים הם כנראה עם עמיד במיוחד ומשונה מאין כמוהו. מסורת הסאונות בת מאות השנים הביאה ככל הנראה את הבלונדים הללו לפתח סבולת שאחרים יכולים רק לחלום עליה. ב־2007 האמריקאי ריק אליס ניסה את כוחו בסיר הפיני. אליס, שאינו קוטל קנים ומוצאו מבלרוס, גילה סימני שבירה אחרי דקותיים בסיבוב המוקדם, כשהחל מתנדנד על דרגש העץ ומשפשף את עיניו הדומעות. אחרי 4 דקות עיניו נראו פעורות לרווחה והוא שפשף ועיסה את רגליו כמוכה אמוק. אחרי שתי אזהרות מהשופטים הוא הורחק מהתחרות ויצא מתא העינויים בנזק גופני קל בלבד. אליס, מתברר, נשם דרך אפו, והבל נשימתו קילף את העור שתחת אפו ועל שפתו העליונה. חובבן.