צילום: אוראל כהן
אבי פמפם לי מגיל שנתיים: "את חייבת ללמוד עריכת דין. אם פורצת מלחמה - יש לך מקצוע"
עו"ד הלנה ביילין, שותפה בכירה במשרד שבולת ושות', מספרת על אביה שרצה שתהפוך לעורכת דין, כמו אחיו שנספה בשואה
עו"ד הלנה ביילין
שותפה בכירה במשרד שבולת ושות'
נשואה בשנית, מתגוררת בצהלה
"הוריי, אירנה וברונו איינהורן, הכירו בהרי אוראל ברוסיה, לשם הגיעו בזמן מלחמת העולם השנייה, אמי מלטביה ואבי מפולין. אחרי המלחמה הם עברו להתגורר בגרמניה, ומיד לאחר שנולדתי הם עלו איתי לארץ. הייתי בתם היחידה.
"לאבי היו חברים רבים בארץ מהגימנסיה בקרקוב. שמעתי כל הזמן שיחות בפולנית אבל לא ידעתי עד כמה ספגתי את השפה, עד שנסעתי לפני כמה שנים לפולין עם בעלי לשעבר יוסי, כשהוא היה סגן שר החוץ. טסנו בחברת טיסה פולנית ומצאתי את עצמי מדברת עם הדיילות פולנית שוטפת.
"
כרביזיוניסט מובהק אבי התקשה למצוא בארץ עבודה. הוא החל כסבל ורק כעבור שנים מונה למנכ"ל במפעל רדיו בנגל וכבלי ציון. לאמי היתה חנות פרחים מול תיאטרון הבימה בתל אביב, ואחרי הגן הייתי הולכת להצגות ולחזרות. כל השחקנים היו חברים שלה. בחנות היא בלטה יותר מהפרחים - נראתה כמו מרילין מונרו עם חולצות מעומלנות, צווארון עומד, שיער בלונד, חצאיות צרות ונעלי עקב של 12 ס"מ.
"שניהם בלטו מאוד בחיצוניותם המטופחת והמרשימה - אמי עד היום. מספרים עליה שגם כשלא היה לה מה לאכול, כשהגענו לארץ, היא הקפידה על ציפורניים עשויות ובקבוקים בשיער, ואבי היה אריסטוקרט פולני. גם אני כזאת, מראה חיצוני מאוד חשוב לי. הייתי ילדה הולכת בתלם חוץ מאשר בנושא הביגוד. לפעמים סולקתי מהגימנסיה כי לא באתי בחצאית הקפלים של התלבושת האחידה אלא בחצאית צרה. גם הקטע של הסתרת הגיל הוא חלק מזה. אף אחד לא יודע בת כמה אמי, זה מה שלימדו אותי מגיל אפס וככה אני עד היום. אני אפילו מנסה להקטין את גילם של הילדים שלי כדי לטשטש. זאת מחלה מוכרת.
"כבת יחידה הייתי מאוד מפונקת מבחינה רגשית, אבל תמיד הועבר לי מסר שאני חייבת לעמוד על הרגליים לבד. אבי היה מאוד דומיננטי בחיי, והוא רצה שאהיה עורכת דין כי אחיו שנספה בשואה היה עורך דין. הוא התגעגע אליו מאוד כל השנים ותמיד אמר: 'עריכת דין זה מקצוע מכובד, ואת חייבת מקצוע כזה. אם פורצת מלחמה וקורה משהו - יש לך מקצוע". הוא טפטף לי את זה מגיל שנתיים. לא ידעתי לדבר אבל כבר ידעתי שאהיה עורכת דין. דווקא רגע לפני הרישום לאוניברסיטה רציתי ללמוד אנגלית, אבל זה לא מצא חן בעיני אבא והוא אמר לי: 'מורה זה לא מקצוע'.
"מותו בגיל 65 היה טראומה מאוד קשה עבורי. לקח לי חודשים להתגבר ולהיות מסוגלת לחזור לעבוד. אבל במידה מסוימת התחזקתי. מה שאבא הנחיל לי בחיים כבר קיים בתוכי".
5 תגובות לכתיבת תגובה