דעה: מלחמת הכל בכל

בתוך זמן קצר קיבלנו לאחרונה שתי התכתשויות דרמטיות. בין המשטרה לבית המשפט העליון על רקע ההחמרה בעונשו של השוטר שחר מזרחי; ובין הפרקליטות למבקר המדינה על רקע דו"ח המבקר בעניין האזנות הסתר בתיק רמון.

הפרטים חשובים, אבל העיקר בסיפור הזה הוא חומרת ההתנהגות של כל רשויות אכיפת החוק במדינה, והתפרקותן מכל ערך של ממלכתיות לטובת פופוליזם תקשורתי וציבורי. וחמור מזה - מתברר שהסולידריות המערכתית שמרכזה שלטון החוק, פינתה את מקומה לסולידריות ארגונית, לפוליטיקה פנימית שמעלה את כבוד המוסד ועובדיו לראש סדר העדיפויות. ולעזאזל הכל.

המשטרה. הביקורת של המשטרה על בית המשפט אינה חדשה. החומרה הפעם היא בניסיון להרתיע את בית המשפט. בעיניי זה לא רחוק מפוטש כוחני שמסתייע בנהמת הלב של הציבור כדי לערער את האמון בשפיטה. בתחילת הקמפיין הוצנעו נסיבות הירי הקטלני, והציבור נטה להבין שמדובר בשוטר שירה כדי להגן על עצמו מפני סכנת מוות. רק בהמשך, כשנחשפו העובדות, התברר שגם העונש שהוגדל היה מתון.

חומרה נוספת בהתנהגות המשטרה היא עידוד המסר שמעכשיו השוטרים יחששו מלמלא תפקידם בגלל החשש שיועמדו לדין ויורשעו בחומרה. לטיעון האומלל הזה אשיב בדוגמה האומללה: נניח שבנו של המפכ"ל או השר לבטחון פנים ייבהל משוטר, ירוץ לרכבו הפרטי וייכנס לתוכו כדי לברוח. והנה בניסיון להתניע, יירה בו השוטר למוות מטווח אפס. חס וחלילה, ונדמה לי שהמסר ברור.

בית המשפט העליון. באופן חסר תקדים, פרסמה הנהלת בתי המשפט הודעה שמתעמתת ישירות עם המשטרה. בלי קשר לצדקת ההודעה, גם כאן נחצה קו. הכלל הוותיק שבתי המשפט מדברים באמצעות פסקי דין נזנח מזמן. אלא שירידת בית המשפט לזירת הבוץ של העימות התקשורתי-ציבורי הפכה מזמן לשגרה. שגרה שפוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, לא פחות מהביקורת כלפיה. בית המשפט צריך וחייב להתאפק. לסמוך על דובריו הרבים באקדמיה ובתקשורת ועל שופטים בדימוס שלא מסרבים אף פעם למיקרופון. זה תפקידם. זה תפקיד השיח הציבורי שתומך ומבקר את הפסיקה. לבית המשפט אסור ליטול חלק בשיח הזה.

הפרקליטות. ובהזדמנות זאת כדאי להזכיר את ההופעות האחרונות של פרקליט המדינה משה לדור (במסיבת עיתונאים, בכנס תקשורת בבר-אילן) בהן יצא בביקורת על מבקר המדינה ובהתקפה על התקשורת שמעצימה את מחדלי הפרקליטות ומגמדת את הישגיה ושליחותה. מעבר לכך שאין מקום לתחושת הנרדפות, להכללות הגורפות, ההתמקדות של הפרקליטות בהסברה שעיקרה "אנחנו נגד כל העולם" מכניסה אותה בדיוק לאותה פינה ארגונית ואנטי-ממלכתית.

הסיכום עגום - המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט הפכו מיישויות מכובדות, שכוחן במעשיהן ובאיפוקן, לגילדות מתבכיינות שסוגרות שורות, מתכנסות בצדקתן ובעלבונן ובועטות לכל עבר. המנצחת היחידה מכל הסיפור הזה היא התקשורת, שמלקטת בחדווה את רסיסי הקטטות האלה ומעצימה אותן לכותרות שחוזרות כבומרנג הפוגע ומזיק לאינטרס הציבורי הכללי. היחיד, אגב, שאין לו דוברים ויחצ"נים.