האם זה הגיוני שמגיעים אליי חרקים וברחשים עד לקומה 15?

עידן, רמת אביב

עידן יקירי,

זה לא רק הגיוני, זה אלמנטרי. ראשית, קומה 15 זה לא כל כך גבוה. אפילו נמלה יכולה לטפס את זה, לא כל שכן חרק מעופף. שנית, גם אם הברחשים מתעצלים לעופף אליך בעצמם, חרקים תמיד יכולים לתפוס עם מישהו טרמפ במעלית. שלישית, לא מעט חרקים מקננים באזורי מגורים, אפילו ברבי־קומות. אם יש לך קהילת יבחושים מפותחת בקומה 14, חלק מהם יטרחו ויעופפו במעלה המדרגות במיוחד בשביל לטרוד את מנוחתך. ואולי הכי חשוב: תושביו הזעירים של כדור הארץ אינם קשורים אל פני הקרקע באותם עבותות שעוקדים אותנו.

כח הכבידה פועל גם עליהם, כמובן, ממש כפי שהוא פועל עלינו, אבל תנועת האוויר מבטלת אותו. רוח יכולה להזיז דברים רק אם שטח הפנים שלהם גדול ביחס למסה שלהם. מפרש, לדוגמה, יכול להיות מאד כבד, אבל שטח הפנים שלו עצום. ואף על פי שלחרקים ושאר זערורים יש שטח פנים קטן יותר מליונקים, ההבדל במסה הרבה יותר משמעותי. אז בזמן שרק סופה אמיתית יכולה להעיף בן אדם באוויר, מספיק משב ענוג ביותר כדי להטיס ברחש.

איך מגיעים החרקים עד קומה 15? | צילום: shutterstock

האוויר שופע יצורים מיקרוסקופיים שמגיעים עם המשבים האלה לכל מקום, עם או בלי מעלית; אך גם חרקים גדולים יותר, שבדרך כלל חיים בגובה שלנו, יכולים בעת הצורך להרקיע שחקים. למעשה, זו הדרך העיקרית שבה חרקים מגיעים למקומות רחוקים. ולא רק חרקים. גם פרוקי רגליים אחרים, כגון עכבישים, משתמשים בשירותי התחבורה הציבוריים של גברת רוח.

כשאחד מהיצורים הקטנים הללו מרגיש תקוע, כי נגמר לו האוכל או כי הוא מחפש בת זוג או סתם כי המוזיקה שלו לא זוכה להערכה בקרב הקהל המקומי, תמיד עומדת בפניו האפשרות לשגר את עצמו בדואר אוויר. זו התנהגות חרקית ידועה. חרקים כאלו מחפשים אתרי שיגור חשופים לרוח ומרפים את אחיזתם בקרקע. כשהרוח מגיעה היא נושאת אותם עימה.

בחלק מהמקרים הטיסה נגמרת די מהר ודי נמוך, אבל עוד בשחר עידן התעופה התברר לנו שחלק מהחרקים מגיעים די גבוה. פרפרים יכולים לעלות לגובה של קילומטר באוויר, זבובים וזבובונים נתפסו בגובה קילומטר וחצי. חיפושיות וכנימות עולות אפילו גבוה יותר, ועשים קשוחים מסתובבים ברום של שלושה ק"מ. ועוד מעליהם, בגובה של כחמישה ק"מ, מסתובבים עכבישים קטנים, אבל הם כבר באמת מקצוענים.

העכבישים, אולי כי אין להם כנפיים, משתמשים בשיטה מתוחכמת יותר: כשהם מרגישים משב הם זוקרים את חלקם האחורי באוויר ויורים קורים דקיקים. לקורים האלה, שיכולים להגיע לאורך של כמה מטרים, יש מעט מאד מסה לעומת שטח הפנים שלהם, ולכן הם נגררים ברוח כמו סוג של עפיפון שסוחב את העכביש הזעיר למסע הרפתקאות מרגש. מסע כזה עלול להימשך כמה שבועות, וימאים דיווחו על עכבישים כאלה במרחק 1,600 ק"מ מהיבשה.

השיאן המתועד של עולם החרקים הוא טרמיט מעופף אחד שנתפס בגובה של כמעט שישה ק"מ, וזה רק השיאן המתועד, כלומר זה שבמקרה נתפס. בקיצור, עידן, קומה 15? מה זה, 50 מטר? הצחקת לי את הטרמיט.

ואנחנו לא מדברים על זבוב פה ופרפר שם, אנחנו מדברים על כמויות מסחררות של חרקים. בסקר שנערך לאחרונה באנגליה נעשה שימוש במכ"ם רגיש כדי למדוד את תנועת החרקים בשחקים מעל פיסת אדמה בגודל קילומטר רבוע. בחודש אביב ממוצע עברו מעליו כ־30 מיליון חרקים גדולים, וכ־3 ביליון (3,000,000,000) חרקים בכלל, אם סופרים גם חרקים פצפונים כמו כנימות. וזה באנגליה. אנחנו קרובים יותר אל קו המשווה בכמעט 30 מעלות, אז אצלנו צריכים להיות הרבה יותר. אז אם מתוך כל הביליונים מגיעים גם אליך כמה ברחשים, זו באמת לא סיבה להתרגש. המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il