תקציב 2012-2011, שינוי אסטרטגי או המשכיות?

האסטרטגיה הכלכלית תקציבית של ישראל בתקופת השנים 2010-2003 קבעה שהמגבלה האפקטיבית העיקרית שלנו תהיה בצד ההוצאות התקציביות, קביעת תקרה השווה או נמוכה מגידול האוכלוסין של 1.7%.

ההנחה הייתה שצמיחה גבוהה יחסית, תביא לגידול מקביל בהכנסות ממסים, המהיר מקצב גידול ההוצאות וממילא החוב הלאומי והגירעון התקציבי יפחתו משמעותית. המדיניות השיגה את יעדיה ובשנים אלה פחת החוב הלאומי מ-100 ל 80 אחוזי תוצר ואף עמדנו היטב בתוצאות המשבר האחרון בכלכלה העולמית.

המדיניות העקבית והמוצלחת כלכלית גרמה עם זאת, לקשיים חברתיים. משקל ההוצאה הממשלתית בתוצר ירד מ-50% ל-43.5% ומשמעות הדבר שמדינת ישראל "גלגלה" חלק מהותי מהוצאות הבריאות, החינוך וההשכלה הגבוהה, מתקציבה לכיסי האזרחים. משקל הוצאות הממשלה לכל אפיקי הרווחה הוא היום הנמוך בעולם המפותח (שווה לארה"ב). המעמד המבוסס, חש בכך כאשר הוא נאלץ להוציא הרבה יותר מכספו למימון עלויות הבריאות (ביטוחים רפואיים, שר"פ ותרופות) והחינוך (בעיקר מימון ההשכלה הגבוהה במכללות), המעמד הכלכלי הנמוך מסוגל הרבה פחות, לממן את הוצאות אלה, כאשר גם הקצבאות שהוא מקבל התכווצו.

מגמה זו היא בעייתית בעיקר בישראל, בה אחוז המשפחות העניות (כ-20%) והילדים העניים (כשליש) הוא כפול ויותר מן המקובל במדינות המפותחות.

לאור כל האמור לעיל, הגיע משרד האוצר, היועץ הכלכלי לראש הממשלה ובנק ישראל למסקנה, שראוי אמנם לקבוע תקרת הוצאות אך ברמה גבוהה יותר מגידול האוכלוסין ועם זאת יש להמשיך ולהקפיד על גודל הגירעון התקציבי, פשרה בין יעדי היציבות, ליעדים החברתיים, בעיקר כאשר הממשלה שוב אינה גדולה "מדי" בהשוואה בינלאומית.

הגדרת היעדים והמגבלות

משרד האוצר קבע את מתווה התקציב לאור העקרונות הבאים:

1. ישראל צריכה לחזור לרמת גירעון נמוכה יחסית של 3 אחוזי תוצר, כבר בשנת 2011 ולאחר מכן להמשיך במסלול של הפחתת הגירעון וממילא בחוב הלאומי.

2. נקבע אסטרטגית, שאין מקום להמשיך במדיניות של הפחתת ההוצאה הציבורית לנפש ויש כאמור אפשרות, להרחיב את ההוצאה לרווחה, מעל קצב גידול האוכלוסין.

3. מדיניות נתניהו להפחתת מסי ההכנסה על יחידים וחברות, תמשך גם בשנתיים הקרובות.

4. נקבע שמערכת החינוך חייבת לקבל הגדלה תקציבית, עקב הכישלון המתמשך של מערכת זו, יחסית לעולם.

5. נקבע שתקציב הביטחון גדל בקצב מהיר מן המתחייב מוועדת ברודט ולכן נדרש שם ריסון בהוצאות ותהליך של התייעלות.

6. התקציב נועד לרצות את מרכיבי הקואליציה השונים, כך שלא יוצרו תנאים של משבר פוליטי עקב הנושא התקציבי.

תחת מגבלות ויעדים אלה, נקבע הפרוט הפנימי של תקציב המדינה, ולהלן מרכיביו:

א. תקרת הוצאות הממשלה, לכל אחת מן השנים, הועלתה מ-1.7% ל-2.66%, כמעט אחוז מעל גידול האוכלוסין.

ב. הממשלה אישרה את ריסון הגידול בהוצאות הביטחון והפנתה את "הנחסך" להגדלת הוצאות החינוך, בכ 2.7 מיליארד שקל.

ג. העלייה המהירה בהוצאות הממשלה לצד מימוש היעד של הקטנת הגירעון התקציבי ל 2-3 אחוזי תוצר, חייבה העלאת מיסים מסיבית למדי.

הממשלה מעלה את המיסוי העקיף בסעיפים כמו סיגריות, דלק, פחם, אגרת טלוויזיה ומחירי מים, ומכבידה בנטל המיסוי הישיר, במסי מעסיקים ובשמירה על תקרה גבוהה של ביטוח לאומי ומס בריאות (פי 8 במקום פי 5 מן השכר הממוצע).

ד. מס ההכנסה על יחידים וחברות מופחת.

ה. כל משרדי הממשלה קיבלו תוספת תקציבית מסוימת.

ו. הוקפאה חלקית התאמת הקצבאות לעליית המדד.

ז. "נשארה" רזרבה מסוימת, לפשרה עתידית עם שרי ישראל ביתנו ושר הרווחה.

לסיכום, תקציב המדינה לשנים 2012-2011 הוא נוח למדי מנקודת ראות מקרו כלכלית. מימוש יעדי התקציב יבסס את מעמדה של ישראל כאחת מן המובילות ביציבות פיננסית, גירעון נמוך וחוב לאומי פוחת. התקציב המוצע אינו משנה מהותית את חלוקת ההכנסות. בחלק ממרכיביו הוא פרוגרסיבי (בעיקר גידול הוצאות הרווחה) ובחלק רגרסיבי (בעיקר מיסוי עקיף).

הסכנות האורבות לתקציב הן בשני מישורים, האטה כלכלית, אם תתממש, יכולה לגרום לירידה בהכנסות ממסים ולכן להגדלת הגרעון, אירועים ביטחוניים חריגים, יכולים להביא לניפוח הוצאות הביטחון ולקשיים תקציביים.

סך הכל, תקציב 2012-2011 מייצג שינוי חיובי באסטרטגיה החברתית אך שומר על היציבות הפיננסית, שילוב חיובי למדי אף שלא מהפכני ממש.