אין מהפכה

כמעט שנה נדרשה לגופים המוסדיים לייצר מסמך שעונה לכותרת "עקרונות מדיניות תגמול למנהלי השקעות". לאחר כל כך הרבה זמן ציפינו שבתי ההשקעות ירימו את הכפפה, ויעשו מהפכה אמיתית בשיטת התגמול שלהם. בשורה התחתונה, זה לא קרה.

בפועל, הפרמטרים שנקבעו גמישים, נזילים, מבוססים על סיסמאות ולא ניתנים לפיקוח ומעקב. בתי ההשקעות דש ואקסלנס אף הגדילו והוסיפו "הבהרה משפטית" שמאפשרת לרוקן מתוכן את כל המילים היפות: "בדומה לכל מדיניות תיתכן סטייה גם ממדינות זו", כתבו.

אז נכון, היו גופים שקבעו שכאשר החברה לא מייצרת רווח - לא תהיה חלוקת בונוסים. מעטים אף הסכימו לפרוס עד (!) 30% מתשלום הבונוס על פני שלוש שנים כדי להמשיך ולבחון הישגים. אולם, לעומתם, היו גם כאלה שלא הצליחו להשתחרר מהנוסחאות הישנות שהולידו את הבן גביזונים למיניהם: "התשואה שהשיג המנהל היתה ועודנה הפרמטר העיקרי לקביעת המענק".

לצד זאת, ריבוי הרגולטורים והלקונות בחוק הותירו גם לא מעט פרצות. אחת מהן היא המענקים למנהלי קרנות הנאמנות, שכפופים לרשות ני"ע, ולכן לא נכללים בחוזר האוצר וברפורמה הנוכחית.

עיוות נוסף מתייחס לשיאני השכר מתחום הברוקראז': יובל בן זאב, מנהל מחלקת המחקר של כלל פיננסים ושותפיו, נאור אל חי ורונן ויסברג, שקטפו ב־2009 שכר בעלות כוללת של כ־32 מיליון שקל. מכיוון שגם הם נמצאים מחוץ לתחום הסמכות של המפקח על הביטוח ושוק ההון, גם הם יוכלו להמשיך ולחגוג.

לצדם, גם לשחקני הנוסטרו אין מה לדאוג. רק לפני חודש פרסמנו כאן ששכרו של דוד אדרי, סמנכ"ל ברוקראז' בפסגות, הסתכם בחודש מרץ אשתקד בכ־10 מיליון שקל, רובו נובע מבונוס שמן שאולי היה זה שהובילו לבצע הרצה של ניירות ערך.

אך עדיין, למרות כל זה, אין ספק כי המצב הנוכחי טוב יותר מהמצב הקודם שבו שיטת התגמול של מנהלי ההשקעות הותאמה לספרינטרים, ופחות לרצים למרחקים ארוכים.