מס תעש

1. החלומות של ועד העובדים

בראש השנה הקרוב צריכים 3,000 עובדי תעש, בראשות יו"ר הוועד המיליטנטי שלהם איציק יהודה, לשגר לכל אחד מאזרחי ישראל ברכה אישית. אחרי הכל, רק בזכות כל אחת ואחד מאיתנו יכולים יהודה וחבריו לשבת נינוחים לשולחן החג, כי בעשור האחרון שם כל אחד מאזרחי ישראל משהו כמו 300 שקל, ובסך הכל יותר מ־2 מיליארד שקל, רק כדי שהמפעל הכושל שבו הם עובדים ימשיך להתקיים.

אבל עובדי תעש מנותקים. הם, מבחינתם, ילכו גם החודש, כמו בכל חודש כמעט, לכספומט שנקרא מדינת ישראל, יכניסו את הכרטיס, ימשכו כסף ויחייכו כל הדרך הביתה, כי מה להם ולמשבר שבו שרויה החברה? אחר כך, בלי להתבלבל, הם ימשיכו להגיד מעל כל במה שהם נגד הפרטה או "מכירת החברה בפרוטות לאחד מעשירי העם", כפי שטוען יהודה, שמבחינתו מוכן להמשיך את ההסדר הנוח על חשבוננו.

מנהל רשות החברות דורון כהן היטיב לסכם את הדרך שבה מתנהלים העובדים במילים אלה: "דרישות העובדים בתעש הן כאילו לא מדובר בחברה במשבר, אלא בסטארט־אפ המבטיח של המאה. דרישות השכר פשוט פנטסטיות, ובסוף זה כסף מתקציב המדינה שלא נראה אותו יותר" (מתוך ראיון ל"כלכליסט", מאי 2010).

2. הכדור אצל שטייניץ

מחדל תעש הוא עדות חיה לכך שלחיים תחת כנפיה המגוננות של הממשלה יש דינמיקה משלהם. קחו למשל את בנימין נתניהו, היום ראש ממשלה, לפני 5 שנים שר אוצר לוחמני. אז הוא לא היסס לעצור את הזרמות הכספים הבלתי פוסקות לתעש כתנאי לחתימה על תוכנית הבראה והתייעלות. היום נתניהו הוא ראש ממשלה, ובצינור עדיין זורם הכסף. בשנת 2005, בעיצומו של המאבק שניהל נתניהו נגד ההזרמה לתעש, אמר יו"ר החברה דאז עובדיה עלי את הדברים הבאים לאתר ynet: "תעש ביקשה סיוע מהממשלה במטרה למצוא פתרון לבעיותיה, באופן שיבטיח את תפקודה לאורך זמן ועל בסיס עסקי בלבד. תעש אינה מעוניינת בפתרונות זמניים שהם בבחינת הנשמה. אין בכוונת החברה לשוב למשרדי הביטחון והאוצר, בעלי המניות של החברה, בכל פעם מחדש". נו, אז אמר.

5 שנים חלפו, וכאילו כלום לא השתנה. מדי חודש נאלצת המדינה להזרים עוד ועוד, אולי כי מישהו עוד אומר לעצמו שזו הפעם האחרונה ושמעתה החברה תחזור להרוויח ותחזיק את עצמה. עכשיו הכדור נמצא אצל שר האוצר יובל שטייניץ, שצריך לאמץ בשתי ידיים את המודל שהתווה נתניהו בשעתו ולהגיד: עד כאן! רוצים כסף? תנו התייעלות, מכירה או סגירה, העיקר שתיתנו משהו תמורת עשרות המיליונים שמוזרמים מדי חודש. מעניין מה יגיד על כך ראש הממשלה.

3. המחיר הכפול של הפגזים

 

לו הדברים היו תלויים רק בפקידים הבכירים במשרד האוצר, תעש כבר מזמן היתה נסגרת, או לכל היותר נמכרת למשקיע פרטי. אבל תעש היא לא סתם חברה, היא חלק מהממסד הביטחוני. ובכל פעם שאחד הסמלים הראשונים (במיל') במשרד האוצר מעלה את הרעיון להיפטר ממנה, תמיד יימצא הגנרל ממשרד הביטחון שיסביר לו שחייבים לשמור על החברה, כי בעת מלחמה מי עוד יוכל לספק לצה"ל פגזים? אלא שעל כל פגז שתעש מוכרת, מדינת ישראל משלמת פעמיים: פעם אחת כשהיא רוכשת אותו דרך תקציב הביטחון, ובפעם השנייה כשהיא מעבירה כספי הצלה קבועים למפעל.

אם מערכת הביטחון סבורה שצריך להחזיק קו ייצור לפגזים, מי אנחנו שנתווכח, אבל שתעשה זאת מתקציבה ומתקציבה בלבד, ולא על חשבון הציבור.