אשליות "הפיתרון" וחיוניות האסטרטגיה

החינוך "המערבי" הפרגמאטי מחנך אותנו שכשיש רצון טוב של הצדדים וכאשר יש לנו אסטרטגיה ברורה, נמצא פיתרון לכל בעיה, ואם ניכשל ינבע הדבר מרשעותו או טיפשותו של הצד השני.

המציאות טופחת על פנינו שוב ושוב, משום שבמציאות אין פיתרון לרבות מן הבעיות, ואסטרטגיה ברורה כלל אינה מעשית ברבים מן המקרים גם כאשר הצד השני הוא בעל רצון טוב ונכונות להסכם.

דילמת ילדי העובדים הזרים

רובנו מתחסדים כאשר אנו מתנגדים לסילוק חלק מן הילדים של עובדים בלתי חוקיים ובאותו זמן מתנגדים "לייבוא" לישראל של עשרות אלפי עובדים זרים. אנו מסבירים עמדתנו בכך שאם הייתה לישראל אסטרטגיה בנושא, לא היתה נוצרת הבעיה.

במציאות, ברור שלא כך המצב – האסטרטגיה הישראלית היא ברורה וראויה. עובד זר מקבל רישיון לזמן מוגבל (כדי שלא "יתנחל" בישראל) וממילא העובדים הזרים מתחלפים ביניהם, התוצאה, רבים מאלה שפג רישיונם, נשארים ומולידים ילדים, כך היה וכך יהיה.

פיתרון אין, כל עוד יש עובדים זרים בסיעוד, חקלאות ובניה.

דילמת שכר הבכירים

רובנו מתחסדים, כאשר אנו דנים בצורך להוריד מהותית את שכר הבכירים כאשר אנו יודעים היטב שפערי השכר בכל קבוצות האוכלוסייה, הם אדירים (סופרים, ספורטאים, זמרים, דוגמניות ואחרים).

פערי השכר בגלובליזציה נגזרים ממבנה המשק הקפיטליסטי ומפערי ההשכלה העצומים בחברה הישראלית, וממילא אין לחש קסם לשיפור המצב.

המתחסדים למיניהם ממציאים הסברים לעמדתם, ומנסים להבחין בין "יזמים" ואנשי הייטק שם מותר לקיים אי שוויון אדיר לבין מנהלים במערכות פיננסיות ואחרות, והם ממציאים תיאוריות המבחינות בין חברות מקומיות, לגלובליות, או בין חברות ציבוריות לפרטיות. הבחנות סתמיות היוצרות קטגוריות מלאכותיות.

האמת המפתיעה היא, שממוצע שכר הבכירים במדינות העולם תואם את פערי התוצר, בתוספת משקל מסוים לאי השוויון בהשכלה. כך למשל נתוני רשות ני"ע שפורסמו לאחרונה מראים, שממוצע שכר הבכירים בארה"ב ושוויץ גבוה מישראל, יותר מפערי התוצר. בבריטניה, איטליה וספרד הפערים דומים ובבלגיה ושבדיה נמוכים יותר, כך שמבנה המשק הקפיטליסטי יוצר תוצאות דומות ברוב מדינות העולם.

ברור עם זאת, שכמו שמקבל השרות משלם לזמר בערב חתונה, בהתאם למיקוח ביניהם כך הדירקטוריון והאסיפה הכללית צריכים להתמקח עם המנהל על שכרו, ולקבוע קריטריונים יעילים לחברה, בנושאי בונוסים, אופציות וכדומה.

אשליית האסטרטגיה

רבים מאיתנו מאמינים שאם היתה לנו מראשי מדיניות ואסטרטגיה ברורה בנושא חלופי שבויים, (מהו גבול הויתורים), לא היינו במצב הנוכחי. לאמיתו של דבר, עם ובלי אסטרטגיה היינו בכל מקרה באותה דילמה. מרגע שנחטף חייל, מתחיל מיקוח עם הצד השני והוא יתעקש על מספרים גדולים, גם אם נכריז מראש שלא נסכים לכך.

רבים מאמינים, שישנה אסטרטגיה הקובעת שכל נסיגה צריכה להיות בהסכמה עם הצד השני ולכן אסור לבצע התנתקות חד צדדית, גם טענה זו היא בעייתית לוגית. ברק ביצע את המהלך בלבנון רק לאחר שכשלו סופית השיחות עם סוריה, שרון התנתק מעזה רק כאשר אבו מאזן הבהיר שהסכם שלום יהיה רק כאשר ישראל תיסוג לגבולות 67. כך יהיה גם בעתיד, הדילמה תהיה בין התנתקות חד צדדית להסכם שלום מלא, אין דרך ביניים של התנתקות בהסכמה, ללא הסדר סופי עם מחירו המלא. לוגית, שוב אשליה של "מוצאי" הפתרונות שאינם קיימים.

יורם גבאי הוא יו"ר פעילים ניהול תיקי השקעות והממונה לשעבר על הכנסות המדינה