משיחת יתר: אמנות השיווק

1. שנה וחצי אחרי שעלה לרשת, אחד ממיזמי האינטרנט יוצאי הדופן באמנות הישראלית מוצע למכירה. מדובר ב־i-want-a-print.com, שיזם הצלם בועז אהרונוביץ. “לאט לאט נפל לי האסימון שאני לא האיש הנכון לנהל עסק שכזה", אומר אהרונוביץ. “אני אמן שעוסק באמנות, ועסק כזה זקוק בעיקר לשיווק כדי להצליח".

באתר, שמתנהל באנגלית, מוצעות למכירה עבודות של 50 אמנים, מרביתם ישראלים, ובהם המיטב שבין הוותיקים והצעירים: דוד עדיקא, הלל רומן, ניר עברון, אלכס יודזון, רמי מימון, אסנת אוסטרליץ, רועי קופר, מירב היימן, עמי פייצביץ, מאיה בלוך, גלעד אופיר ואחרים.

כל אחד מהאמנים מציע למכירה שני דימויים, תצלום או ציור, שאפשר לרכוש רק באמצעות האתר. חלק מהדימויים הוכנו במיוחד לאתר, ואחרים נלקחו מסדרות קודמות. כל אחד מהם מוצע למכירה בשלושה פורמטים: מחירו של הדפס בגודל 21X29.7 ס"מ ממהדורה של 250 עותקים הוא 35 יורו, הדפס ממהדורה של 25 עותקים שגודלו 42X59.4 ס"מ מחירו 200 יורו, והדפס יחיד בגודל 74X105 ס"מ מחירו 2,000 יורו. כל עותק מגיע עם תעודת מקוריות, מהדורה שאזלה לא מודפסת מחדש, ומדי חודש מצטרף לאתר אמן חדש שנבחר בידי ועדה. כך נוצר, בסופו של דבר, מאגר של אמנים ועבודות.

אהרונוביץ השקיע באתר כ־300 אלף שקל, שאותם עדיין לא הצליח להחזיר. לדבריו, ממוצע המכירות עומד על 20 עבודות בחודש, כך שהאתר לא מרוויח ולא מפסיד. ממוצע המבקרים באתר עומד על 450 בחודש, וכל אחד מבלה בו בממוצע 3.5 דקות וצופה בממוצע בחמישה עמודים - נתונים גבוהים באופן יחסי לאתרי מכירות ברשת. לגבי נתוני המכירות, הרי שבחודש ההשקה, מרץ 2009 - וגם היחיד שהושקעו בו מאמצי שיווק - נמכרו עבודות ב־9,000 שקל. לאחר מכן צנחו המכירות בהדרגה עד ל־2,000 שקל, ובמאי השנה שבו ועלו ל־3,000 שקל.

אלכס יודזון, "The Boys Next Door"

על פי המודל העסקי שהכין אהרונוביץ למשקיע הפוטנציאלי, העסק צפוי להציג רווחים של כ־135 אלף שקל לפני מס כבר לאחר שנה מיום העסקה. בעבור האתר מבקש אהרונוביץ סכום של 50-100 אלף שקל, אך בתנאי שישולמו לו גם 5% מהרווחים העתידיים. “אני מאמין בעסק הזה, ולכן חשוב לי להתנות את המכירה באחוזים", הוא אומר.

2. האמן טמיר ליכטנברג, שהקים בתוך גלריה רוזנפלד המסחרית חנות לממכר אמנות, זכה לשבחים רבים על התערוכה שירדה לפני כשבועיים. ליכטנברג הקים בתוך החלל הלבן חנות ברוח החנויות של פעם - מקום קטן, אפלולי ועמוס בציורים שתלויים על הקירות ופריטים שמוצגים בכל מקום. את הציורים והאובייקטים, שהכין מגיל 5 ועד היום, מכר במחירי חיסול של 50%. חלקם מכר לפי משקל, ואחרים תמחר לפי אהבתו לעבודה.

ליכטנברג דיבר על הגעגוע לאותן חנויות ולאנשי מקצוע, ויצא נגד החללים הלבנים והמנוכרים של הגלריות לאמנות עכשווית. הוא אף ביקר את אמני "צבע טרי", שמייצרים לדבריו מוצרים המתאימים לספות בסלון.

עכשיו, לאחר כל אותם דיבורים, מנהל ליכטנברג עצמו משא ומתן על הצטרפותו לגלריה רוזנפלד. נשאלת השאלה האם נכנע לשיטה הקפיטליסטית והבין שגם הוא כאמן רוצה לשרוד, או שמא קונספט התערוכה היה, בעצם, מסע שיווקי מבריק שנועד למכור אותו?