צילום: מיכאל קרמר
הדרך להפיל פסק בורר היא להפיל את הבורר עצמו
אחרי שעו"ד גד טיכו הצליח לבטל את פסק הבורר לטובת אלי ארוך, שכרה צ'רלטון את שירותיו במאבקה נגד הבוררת גבריאלה דה־ליאו. מוסד הבוררות כאלטרנטיבה למשפט נוחל בארץ כישלון חרוץ, ואפילו המדינה מסרבת להשתתף בו. כעת יוזם שר המשפטים חוק בוררות חובה
בבקשה לביטול פסק הבוררות של השופטת בדימוס גבריאלה דה־ליאו, שהוגשה בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, פירטה צ'רלטון סדרה של טענות קשות נגד הבוררת: ניגוד עניינים, אי־גילוי של עובדות מהותיות ועוד. דה־ליאו פסקה נגד צ'רלטון בבוררות נגד ההתאחדות לכדורגל. היא חייבה אותה לקיים את חוזה השידורים שחתמה עם ההתאחדות כלשונו, ולשלם עד השקל האחרון את כל חובותיה. מכיוון שעל פסק בורר לא ניתן בדרך כלל לערער, הדרך להפילו היא להפיל את הבורר עצמו, ולצבוע את התנהלותו בצבעים שחורים משחור.
מלאכה לא נעימה זו הוטלה על עו"ד גד טיכו, הליטיגטור הבכיר במשרד רם כספי. טיכו הצליח בזמנו לפצפץ את פסק הבוררות נגד אלי ארוך. הבורר באותו מקרה, שופט ביהמ"ש העליון בדימוס יעקב מלץ המנוח, חייב את כלל פיננסים לשלם לארוך 95 מיליון שקל. הקרב העקוב מדם נגד פסק הבורר הסתיים בפשרה כספית, 5.7 מיליון שקל ששולמו לארוך, ובפתיחת הליך פלילי נגדו.
הבוררת אינה צד להליך
בבוררות נגד ההתאחדות יוצגה צ'רלטון בידי עו"ד רובי בכר. הסיבה שלביטול פסק הבוררות נשכר טיכו היא שבכר עשוי להעיד במשפט ולא ראוי שהמייצג יהיה גם עד. מלבד ההצלחה בפרשת ארוך, הגיש טיכו בקשה לביטול פסק הבוררות בין אלרוב להילטון. הבורר במקרה זה הוא עו"ד רלי לשם ממשרד מיתר.
טיכו טען לניגוד עניינים משום ששותפו של לשם ב"מיתר", עו"ד קליף פיליג, ייצג צד מול הילטון, וכך הפך הבורר, לטענת אלרוב, לבעל עניין בסכסוך בינה להילטון. השופטת דרורה פלפל, אגב, שאליה נותבה בקשת הביטול במחוזי, פסלה עצמה בגלל ניגוד עניינים. היא חברה של ד"ר אורנה דויטש, שבעלה פרופ' מיגל דויטש (חבר ועדת טירקל) הוא יועץ חיצוני קבוע למשרד מיתר.
במקרה של צ'רלטון־ההתאחדות, טענת ניגוד העניינים נוגעת לבעלה של דה־ליאו, עו"ד פרופ' יובל לוי. לטענת צ'רלטון, לוי ייצג את ראש הבקרה התקציבית של ההתאחדות רו"ח יאיר רבינוביץ'. בקטטה אחרת ייצג לוי לקוח מול אלי עזור מבעלי צ'רלטון וכך כתב עליו: "העובדה כי אלי עזור הוא איש בעל ממון רב (ובאותה מידה, איש כוחני ואיש ריב ומדון), אינה מקנה לו כל זכות להגשת התביעה על מנת להטריד, לאיים ולסחוט מי מהנתבעים". טוענת צ'רלטון: איך יכולה דה־ליאו לפסוק באובייקטיביות בעניינו של עזור, כשבעלה סבור שמדובר באדם שנוהג "להטריד, לאיים ולסחוט"? וישנו כמובן גם הסיפור עם חיים רמון. לטענת צ'רלטון, דה־ליאו ידעה שרמון עומד להעיד מטעמה, וכל שגילתה לצדדים זה שרמון למד איתה משפטים. לטענת צ'רלטון, היה עליה לגלות שכשר משפטים חתם רמון על תלונה נגדה.
בכל מקרה טוען טיכו: "מה שקובע זו לא השאלה אם ניגוד העניינים השפיע בפועל, אלא עצם ההימצאות בניגוד עניינים והיעדר הגילוי. כמו שבנדל"ן יש שלושה עיקרים: לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, כך בבוררות יש שלושה: גילוי, גילוי, גילוי".
דה־ליאו עצמה סירבה להגיב לדברים. על פי הדין היא כלל לא צד בהליך במחוזי לביטול פסק הבוררות שנתנה.
נאמן בעד חובת בוררות
התקיפה של דה־ליאו, כמו סיפור אלי ארוך, מעיבה על מוסד הבוררות, שבמהותו מקנה למשתמשיו מספר יתרונות: ההליך מהיר ויעיל, ניהולו בידי בורר מומחה שבמיוחד בידי הצדדים, ולא פחות חשוב: קיומו הרחק מזרקורי התקשורת.
ולמרות זאת, הבוררות כאלטרנטיבה למשפט נחלה כישלון חרוץ. בהיעדר נתונים רשמיים ההערכה היא שרק כ־500–1,000 תיקים בשנה מועברים לבוררות מתוך כ־400 אלף תיקים אזרחיים המוגשים מדי שנה לבתי המשפט. מדוע, אם כן, אנשים מסרבים לבוררות?
בוררויות מפורסמות
 | |||
המתדיינים, מתברר, עדיין נותנים אמון מלא בבתי המשפט ומעדיפים אותם על פני הבוררים. וצריך לזכור שהרצון לייעל הליכים אינו בהכרח אינטרס של נתבעים שמעדיפים בדרך כלל את הסחבת שמציעים בתי המשפט. סיבה נוספת היא שבורר טוב הוא בורר יקר, ואלה מתאימים לבוררויות הכלכליות הגדולות ולא ל"עמך".
במשרד המשפטים נשקלת בימים אלה הצעת חוק בוררות חובה, יוזמה שמוביל שר המשפטים יעקב נאמן. חלק מהדרגים המקצועיים במשרד מסתייגים מסיבה חוקתית: האם ניתן לחייב התדיינות בפני בורר? בג"ץ ביטל את הפרטת בתי הסוהר, בטענה לפגיעה בזכות אדם בעצם הפקדת אסיר בידי סוהרים פרטיים. האם אין גזירה שווה גם בחיוב לפנות לשופטים פרטיים?
בכנס הלשכה באילת אמר נאמן: "אנחנו מכינים הצעת חוק שתאפשר לשופט, כאשר התיק מגיע אליו בקדם־משפט, לחייב את הצדדים לבוררות. כל זאת כאשר ברור שאין סיבה לקיים את התיק בבית המשפט, וברור שכל הרצון לנהל אותו בבית המשפט הוא לגרור זמן. השופט יקבע את הבוררים, יקבע את זמן הדיון בבוררות, והבורר יקבע על מי מוטל לשלם את ההוצאות. כמובן שתהיה אפשרות לערער לבית המשפט על פסק הבורר".
עו"ד אהרן פולק מעמית פולק מטלון, מתנגד: "בוררות חובה היא דבר פסול, מאחר שההנחה הבסיסית היא שכשאדם הולך למשפט הוא מגיע אל אדם אובייקטיבי נטול פניות, אדם שאין לו אג'נדות ואינטרסים כלכליים ואישיים. בוררים, שלא כשופטים, מייצגים אינטרסים של גורמים כלכליים במשק, ולכן הציבור עלול לחשוד בהם. צריך לעודד את הפנייה לבוררות אם פסק הבוררות יהיה נתון לביקורת שיפוטית".
תיקון שהוכנס לחוק הבוררות מאפשר ערעור בהסכמה לבית המשפט. ערעור אחרי, ושיקול דעת של שופט לפני, יעטפו את בוררות החובה ב"סנדביץ' שיפוטי" שיפצה על אובדן הנגישות לבתי המשפט. השופט משה גל, מנהל בתי המשפט, הוא תומך נלהב ביוזמה. מבחינתו הדבר יסייע להקלת העומס בבתי המשפט.
דווקא המדינה מתחמקת
סיבה נוספת לכישלון הבוררות היא סירובה של מדינת ישראל להיות צד לבוררות. המדינה, שהיא צד לכ־15% מהתיקים האזרחיים, מעדיפה את בתי המשפט. היוע"מש לשעבר מני מזוז הוציא הנחיה לפני כשנה ובה הסיר את המחסום שמנע מהמדינה ללכת לבוררות. מזוז קבע שניתן לפנות לבוררות בתיקים כלכליים רגילים שאינם בעלי משמעות ציבורית או תקדימית. "מזוז הרים את המחסום אבל השיירה אינה עוברת", אומר השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, נשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית של לשכת המסחר. "השופט, שסמל המדינה מאחוריו, מאיץ בבעלי הדין הפרטיים ללכת לבוררות. אם לאזרח זה טוב, למה לא למדינה?".
עו"ד פולק: "המדינה מתלוננת על התמשכות בהליכים, והיא זו שמנסה לעודד את ציבור המתדיינים לפנות לגישור או לבוררות, דבר שהוא בבחינת 'נאה דורש ולא נאה מקיים'. המדינה מסרבת ברוב המקרים להפנות סכסוכים שלה לבוררות ולגישור".
ולמה משתמטת המדינה מבוררויות? מנהל בתי המשפט לשעבר, השופט דן ארבל, בורר בעצמו: "אולי בגלל שבמרבית התיקים היא נתבעת, לכן היא מעדיפה את הקצב האיטי, את הדחיות והעיכובים שנוצרים בגלל העומס בבתי המשפט. גם הפרקליטות, בגלל העומס שמוטל עליה, מתקשה כנראה לעמוד בקצב של הבוררים, שהם מהירים וממוקדים יותר".
עו"ד יורם ראב"ד: "המדינה לא רואה בבוררים משהו מוחלט ומחייב כמו בית המשפט. מבחינה ציבורית, אם נגזר עליה לשלם, היא חושבת שנכון יותר שזה יהיה לפי פסק דין של בית משפט".
12 תגובות לכתיבת תגובה