הרצל רגוע, בג"ץ פחות

הפרשיות שנקשרו בשמו של אהוד אולמרט יצרו אווירה ציבורית עכורה של שקיעת המוסר ושחיקת החוסן הלאומי. לכן רווח קצת לכל שוחרי הניקיון הציבורי כשבג"ץ דחה את עתירת אומ"ץ נגד החלטת פרקליט המדינה לדור, שלא להעמיד לדין את אולמרט בחשד להטיית המכרז של בנק לאומי.

אולמרט נחשד בניסיון לשנות את תנאי המכרז ולסייע בכך לידידו המיליארדר האוסטרלי פרנק לואי לרכוש את גרעין השליטה בבנק. הפרשה החלה בעקבות תלונה של החשב הכללי במשרד האוצר באותה העת, ד"ר ירון זליכה, שטען כי "גורם משפטי בכיר הגדיר באוזניי את הניסיון למכור את בנק לאומי למקורבים כפרשת השחיתות החמורה בתולדות המדינה", וכי "לו הרצל היה יודע כיצד פעל ראש ממשלת היהודים בבנק היהודי, הוא היה מתהפך בקברו".

"יותר מטעם לפגם"

בג"ץ התייחס בהרחבה לטענה כי "יש להסתפק ברף ראייתי נמוך יותר" לצורך החלטה להגיש כתב אישום נגד איש ציבור בסוגיות של "ניגוד עניינים", ופוסל גישה זו בצורה קטגורית: "מעמד ציבורי וקיומו של עניין לציבור בבירור החשדות, אין בכוחם למלא חלל ראייתי יש מאין". והנה, אף שהעניין אינו נדרש כלל לצורך ההכרעה השיפוטית, בסוף פסק הדין נכללת פסקה המטילה צל כבד על אולמרט. "אבקש להטעים", כותבת השופטת עדנה ארבל, "כי התמונה המצטיירת מהחלטת פרקליט המדינה אינה מותירה את המעיין בה בתחושה נוחה. גם אם פרקליט המדינה מצא כי ראיות מספיקות להגשת כתב אישום אין, התמונה המצטיירת מהראיות שישנן מדאיגה. המצב שבו מעגלים משפחתיים וחבריים משחקים בערבוביה, כאשר על הפרק עומדת מכירת נכסי מדינה שאין להקל ראש בשוויים ובמשמעותם ליציבות המשק, אינו תקין, גם אם לא נמצאו ראיות לכך שהמשיב 2 (אולמרט - י"ש) ביקש או התכוון לפעול לטובת קבוצה מסוימת בהליכי המכירה. בוודאי יש בהתנהלות שתוארה... יותר מטעם לפגם".

מדוע אם כן בית המשפט קובע כי "גם אם פרקליט המדינה מצא כי ראיות מספיקות להגשת כתב אישום אין, התמונה המצטיירת מהראיות שישנן מדאיגה"? מה רצה בית המשפט לאותת? נראה כי בית המשפט מתקשה להיפרד לחלוטין מ"שפת השחיתות", המעניקה לפסקי הדין נופך פדגוגי־ערכי. פרופ' מנחם מאוטנר טען כי "התחושה שחלה הידרדרות ברמתה האישית של הנהגת המדינה הולידה אצל בית המשפט תחושה שעליו להטיל נורמות משפטיות וערכיות על פעולותיהן של רשויות השלטון האחרות, כדי למנוע התפוררות ערכים בהנהגה". פרופ' דפנה ברק־ארז טוענת גם כי מעורבותו הגוברת של בית המשפט העליון בתחום הפוליטי כ"אביר הגינות השלטון", המעלה לעתים את קרנו בעיני הציבור, עלולה עם הזמן להוות חרב פיפיות בגלל פער גדול בין רטוריקת השחיתות של בית המשפט, לבין קשייו להגשים את יעדי התערבותו בתיקוני האתיקה במערכת הפוליטית. ואכן, ההתמקדות הגוברת בסוגיות רגישות של "הפרת אמונים" ו"ניגוד עניינים" נתקלו בשנים האחרונות בתגובות נגד חריפות, אשר הגיעו לשיאים בתקופת דניאל פרידמן כשר המשפטים.

אות קין לאולמרט

גם כשנדמה כי בית המשפט אימץ גישה חדשה המבקשת לרסן את הפללת הפוליטיקה, נראה שקשה לו להשתחרר לחלוטין מ"שפת השחיתות". גינויו של אולמרט ברמה האתית פורץ את גבול הביקורת השיפוטית. מצער לגלות ששפה זו הפושה בכל רובד של הציבוריות הישראלית מאומצת על ידי בית המשפט אל תוך טקסט שיפוטי. לאורך זמן, מגמה כזו אינה משפרת את איכות השלטון, ואף יוצרת בלבול מוסרי במקום ניקיון ערכי. בנוסף, היא פוגעת בכבוד האדם. האם ראוי להטביע אות קין ערכי בפסק דין של בג"ץ, שבו לא ניתן לאולמרט להופיע ולהתגונן?

יש לשנן את דברי היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, שלפיהם "יש להילחם בשחיתות השלטונית במלוא העוצמה, אך אין לברוא שחיתות במקום שזו איננה קיימת... מי שבורא שחיתות במקום שזו איננה קיימת, סופו שאיננו נלחם בשחיתות האמיתית".

ספרו של פרופ' שיין, "שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית", ראה אור בימים אלה