פוסקת הפיצויים לנפגעי נתב"ג - השופטת לזכויות האזרח

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון־גונן, פסקה שלשום (ב') פיצויים של כ־5 מיליארד שקל לתושבים המתגוררים סמוך לנתב"ג, שערך נכסיהם (ואוזניהם) נפגע מרעש המטוסים. השופטת קבעה בפסיקה התקדימית כי יש להכיר בזכותו של אדם לחיות בתנאים סביבתיים הולמים.

אף שמדובר בתקדים, פסק הדין אינו מפתיע. זהו ציון דרך נוסף וטבעי הממצב את אגמון־גונן ככוהנת הגדולה של זכויות האדם והאזרח. מנקודת מבט אחרת, זוהי עוד תחנה בשרשרת ארוכה של פסיקות נגד הרשויות והממסד.

לשאלה אם מדובר בשופטת אמיצה או ב"טרבל־מייקרית", נתנה אגמון־גונן עצמה תשובה ביום עיון של לשכת עורכי הדין ב־2008: "על גבר אומרים שהוא שופט אמיץ; אשה היא שופטת טרבל־מייקרית. הוא חדשן ומפלס דרכים, היא הולכת בניגוד למערכת".

נדמה שאין צורך להכריע בדילמה איזו מההגדרות מתאימה לאגמון־גונן. התשובה היא גם וגם. ואפשר להוסיף לתכונותיה, עדות משלה על עצמה מאותו כנס: "לאחר שמוניתי לשיפוט נהפכתי לפמיניסטית בעל כורחי. ראיתי ענישה מחפירה בתיקי אלימות נגד נשים, והתחלתי להרגיש את האפליה גם בשיפוט".

מאבקים על מחשוב

אגמון־גונן החלה את הקריירה במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, שם עבדה עם טניה שפניץ ודידי לחמן־מסר. היא ריכזה את הוועדה בראשות הנשיא בדימוס אהרן ברק, שניסחה את הצעת חוק החברות החדש. ברק התרשם ואימץ אותה כבת טיפוחיו: ב־1992 עברה לשמש כעוזרת משפטית שלו, וב־1996 קודמה לכהן כרשמת ביהמ"ש העליון. היא הובילה את מחשוב ביהמ"ש תוך עימותים קשים עם "מזכירות הנייר" הוותיקה, ובהמשך גם עם מנהל בתי המשפט דן ארבל. ברק ביקש להרגיע את הנצים, והחל מ־2001 הועברה לבית משפט שלום בירושלים.

העימותים נגד הממסד - בדמות הנהלת בתי המשפט - נמשכו. אגמון־גונן התריעה בכמה החלטות נגד המחשוב הלקוי באולם, ואף חייבה את המדינה לשלם 1,500 שקל הוצאות לעו"ד. הנהלת בתי המשפט החליטה לערער, ומשה לדור, אז פרקליט מחוז ירושלים, ניסח ערעור סרקסטי נגדה: "טיב השירות השיפוטי שהאזרח מקבל תלוי כמובן בראש ובראשונה באדם היושב על כס השיפוט (כישוריו, ניסיונו, מזגו, מקצועיותו, מחויבותו למשרתו ועוד). למרכיבים אלה... מצטרפת המעטפת הטכנית... הכלים המרכיבים את המעטפת הטכנית לעולם אינם מושלמים". לדור הזכיר לאגמון־גונן ששופטים שפטו גם לפני שהיה מחשב, והשכילו להתגבר על היעדרו.

את הגישה המשלבת צדק לאזרח ועימות עם הממסד גילמה אגמון־גונן בהחלטה מרעישה נוספת, כשקבעה שתקנות "סדר דין מהיר" שנועדו לייעל ולזרז את ההליך המשפטי אינן חוקיות. "הנני מחויבת לשבועה שלפיה עליי לעשות משפט צדק על פי מיטב שיקול דעתי", כתבה. "תקנות הדיון המהיר פוגעות ויפגעו ביכולתי לעשות כן". גם כאן הוגש ערעור, וההרכב המחוזי שביטל את החלטתה מתח עליה ביקורת נוקבת: "הזדקקותו של בית המשפט קמא מיוזמתו לבחון את חוקיותן של התקנות אינה יכולה להתקבל".

בצד העצמאות, היצירתיות והאומץ, נמשכו העימותים. הפעם עם שופטי המחוזי בירושלים, שסירבו לקבלה לשורותיהם. ושוב, הפתרון נמצא במעבר, הפעם לבית המשפט המחוזי בתל אביב אליו מונתה ביוני 2007, ומאז פרסה אגמון־גונן כנפיים כשופטת כלכלית מובילה. גם מאבקיה לזכויות האדם שודרגו, אם כי תחום המחשוב נותר מרכזי. בהנהלת בתי המשפט, אגב, אומרים כי המינוי לבית המשפט המחוזי בתל אביב נעשה "מטעמים מקצועיים ועניניים, ומשיקולים של המערכת".

רובין הוד באינטרנט

את חותמה הייחודי טבעה בסדרת פסיקות שמיצבה אותה כמבשרת הגדולה של החופש (או האנרכיה, תלוי בנקדת המבט) באינטרנט. בפרשת פלונית סירבה לחשוף טוקבקיסט שהוציא לשון הרע באינטרנט. העליון, אגב, אימץ את גישתה בפרשת רמי מור. בפרשה אחרת דחתה את תביעת עיתון "מעריב" נגד אתר אול־ג'ובס שפרסם מידע שנלקח ממודעות הדרושים של העיתון. היא קבעה כי אין ל"מעריב" זכויות יוצרים במידע והוסיפה שעידן האינטרנט מחייב התייחסות שונה לכללי התחרות העסקית.

בפרשה אחרת, שתלויה כעת בערעור בעליון, אפשרה ליירט באינטרנט את משחקי הליגה האנגלית בכדורגל בלי לשלם. החלטה זו טבולה ברטוריקה אידיאולוגית מבית מדרשו של רובין הוד - לקחת מהעשירים ולחלק לעניים. "האם כמילות השיר 'ארץ טרופית יפה' יישארו קרנבל ואהבה וכדורגל כסמל לחופש, למנעמי החיים שכל אחד יכול לקחת בהם חלק?", תהתה בפסק הדין.

באוקטובר 2009 התערבה אגמון־גונן לטובת האגודה לזכויות האזרח, שעתרה נגד כוונת היזמים רביב צולר ודרור הלוי מקבוצת העיר החדשה לשווק דירות בפרויקט השוק הסיטונאי בתל אביב לעובדי שוק ההון וההייטק בלבד. השופטת קיבלה את טענת האגודה לאפליה, והמליצה לצדדים לקבוע סעיף מיוחד במכרז, הקובע כי "הרוכשת מתחייבת כי בעת שיוצעו על ידיה במקרקעין נשוא הסכם זה דירות מגורים למכירה או להשכרה, כל רוכש שיעמוד בתנאים הכלכליים שיוצעו על ידיה". הסעיף התקבל על ידי שני הצדדים.

במרץ 2010 אישרה אגמון־גונן תביעה ייצוגית נגד עיריית תל אביב־יפו, שבה קבעה כי העירייה פעלה שלא כחוק כשגבתה אגרת ביוב על מים ששימשו לגינון. "אגרת הביוב נועדה לכיסוי הוצאות הקשורות במערכת הביוב", כתבה. "על כן, לגביית אגרה בגין מים שמחלחלים לאדמה ולא מוזרמים למערכת הביוב אין אסמכתא חוקית, כמו גם הצדקה מעשית לגבותה".