אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דו"ח טכנולוגי: צופי הטלוויזיה תופסים שליטה צילום: shutterstock

דו"ח טכנולוגי: צופי הטלוויזיה תופסים שליטה

האינטרנט משחררת את הצופים ממעמדם כ"קהל שבוי", כריס אנדרסון מ-Wired טוען שהרשת גוססת, בארה"ב מצפים שהמשטרה תגיב להודעות מצוקה בטוויטר, וניסויים מוזרים מעלים מסקנות מעניינות על יכולת עיבוד המידע של תינוקות

18.08.2010, 13:03 | יוסי גורביץ

אלה החיים שלי, תודה

זוכרים את התקופה הרעה ההיא, שבה אנשים היו מרותקים לביתם כדי לצפות בתוכנית שאליה התמכרו? שהם נאלצו לכוון את חייהם סביב מדריך הטלוויזיה חורש הרע, לפחות אלה מהם – 99.87%, לפי בדיקה זהירה – שלא הצליחו להבין איך לגרום למכשיר הווידיאו שלהם להתחיל ולסיים הקלטה?

ובכן, הימים הנוראים הללו חולפים, לפחות בארה"ב. רוב האוכלוסייה שם (62%, ליתר דיוק) משתמשת במה שמכונה Time-shifting technology – צפייה מאוחרת יותר בסדרה, באמצעות הקלטה על DVR, הזמנתה ב-VOD ואמצעים אחרים. ל-60% מהאמריקאים יש מכשיר הקלטת וידיאו דיגיטלי. מרואיינים אמרו שהם כמעט ולא צופים בטלוויזיה בזמן אמת; זה, הם אומרים, עניין של גיל.

אבל גם אם לא היתה להם האפשרות הזו, אומרים חלקם, הם לא היו צופים בטלוויזיה: הם כנראה היו גולשים יותר ברשת. וכאן נמצאת המהפכה השקטה: במשך שנות דור, הטלוויזיה הכתיבה במקרים רבים את סדר היום של צופיה. היתה לכך השפעה עצומה על תעשיית הפרסום: היה אפשר לדעת במידה רבה של ודאות איזו תוכנית תביא מספר גדול של צופים. הפרסומות נשענו על תפיסה של קהל שבוי: יכולת להחליף ערוץ, יכולת ללכת לשירותים, אבל כשחזרת הפרסומת היתה שם. היא אילצה אותך, למעשה, לשנות את התנהגותך.

כבר לא קהל שבוי, צילום: shutterstock כבר לא קהל שבוי | צילום: shutterstock כבר לא קהל שבוי, צילום: shutterstock

הוודאות הזו, ותפיסת הקהל השבוי, נעלמת כעת. אנשים צופים במה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. בפרסומות, ברוב המקרים, הם בוחרים שלא לצפות. זה מציב את תעשיית הפרסום בפני אתגר קשה, והצד השלילי של המהפכה הוא שכאשר פרסומאים מוצאים את עצמם במצב כזה, האינסטינקט שלהם הוא להגביר את הווליום: להפוך את הפרסומת לפולשנית יותר, וולגרית יותר, נואשת יותר לתשומת הלב של הצופה.

המשך יבוא.

השמועות על מותה היו מוקדמות

הפצצה של הבוקר היא המאמר המוביל של המגזין Wired, שמודיע על מותה של הרשת כפי שהכרנו אותה. הטענה המרכזית של המאמר היא שהרשת – כלומר, זו שבה אנחנו גולשים לכתובת ידועה מראש, או מחפשים משהו – מוחלפת באינטרנט, אזור מבוסס אפליקציות.

האינטרנט, אומר מייסד Wired כריס אנדרסון – האיש שכבר הודה שתיאוריית "הזנב הארוך" שלו (The Long Tail, או כפי שהוא מכונה לעתים, The Long Fail) מחוררת, שהתיאוריה שלו על "חינמיות" שנויה במחלוקת ושנתפס מעתיק טקסטים מוויקיפדיה, כולל שגיאות – הוא אזור של אפליקציות מגודרות, שאינן נשענות על הדפדפן או על HTML, ושככה המשתמשים גם אוהבים את זה. הוא מצביע על הדוגמה של האייפון והאייפד.

עם כל הכבוד, ויש פחות ופחות, רוב מוחלט של משתמשי הרשת אינם משתמשי אייפון או אייפד. ספק אם אחוז אחד מכלל משתמשי הרשת משתמש באייפד, והאייפון על מסכו הזעיר יחסית הוא לכל היותר תחליף במצב שבו אין לך מחשב אמיתי.

כריס אנדרסון. עוד תיאוריה מחוררת?, צילום: Dave Olson cc-by-sa כריס אנדרסון. עוד תיאוריה מחוררת? | צילום: Dave Olson cc-by-sa כריס אנדרסון. עוד תיאוריה מחוררת?, צילום: Dave Olson cc-by-sa

Wired מציג גרף שמתאר לכאורה את התנוונותה של הרשת לכדי האינטרנט של האפליקציות – רק שהוא לא טורח להציג את התנועה על ציר זמן. כשעושים את זה, מתקבלת תמונה שונה משמעותית, כזו שדווקא מצביעה על זינוק. בקיצור, לא למהר לקנות את התיאוריות של כריס אנדרסון.

ונעבור לחדשות חיוביות.

איפה אתם? אבל צייצתי!

האמריקאים, כאומה, תמיד נחשבו לאסופה אופטימית של ברנשים, דבר שאגב יש לו צדדים אפלים מאוד. כעת מסתבר שרובם – 69% מהם, ליתר דיוק – מצפים ששירותי ההצלה יעקבו בשקדנות אחרי האתרים וחשבונות הטוויטר שלהם כדי לקבל הודעות על אסונות, מקרי מצוקה וכו'. זה שיעור מרשים למדי, במיוחד יחסית לישראל, שבה כדי למשוך את תשומת הלב של המשטרה אתה צריך בדרך כלל להפעיל צופרים כבדים, או, במקרים נואשים במיוחד, להסתער על השגרירות הטורקית.

אבל העובדה שהאמריקאים מצפים משירותי ההצלה שלהם למודעות-רשת ניכרת, לא אומרת שהם סומכים עליהם שאכן יעשו זאת. במקרה של אזעקת חירום אמיתית, האמריקאי הממוצע יתקשר שוב ושוב ל-911, ורק אם זה לא יצליח הוא ינסה להתקשר לתחנת המשטרה או המקבילה המקומית של מד"א ומכבי האש. רק 18% ינסו למצוא עזרה באמצעות הרשת – שיעור דומה למספר האנשים שילכו ברגל כדי לעשות זאת.

מצד שני, 28% מהניצולים באזור אסון אמרו שישתמשו בוודאות בכלי רשת חברתית כדי להודיע שהם בחיים, 21% מהם יעשו זאת "ככל הנראה", ושיעור משונה של 16% הודיע בפסקנות שזה יקרה רק על גופתם.

מה הם רואים?

איך לומדים תינוקות לזהות פרצופים? מה הם רואים? איך הם משלבים ראיה עם תנועות ידיים? זה מה שמנסים חוקרים באוניברסיטת ניו יורק לברר. כדי להשיג את המטרה, הם לוקחים תינוקות בני חמישה חודשים ומעלה, ומלבישים עליהם קסדה שעליה מצלמות, שמודדות את התנועה של עיניהם. כמו כן, שמים עליהם תרמילים שמכילים משדרי אלחוט, ויאללה – למסלול המכשולים.

התוצאה היא שאפשר לעקוב בדייקנות אחרי כל מה שמושך את תשומת ליבם של הפעוטים – 70 מהם עברו את הניסויים עד כה – ולעקוב אחרי התגובות שלהם בזמן אמת. הם מתבקשים לטפס על מכשולים, מדרגות ועוד, ולפעמים, כדי שיהיה קצת יותר מעניין, מוסיפים משקולות לחליפה שלהם, או שמים טפלון על הנעליים.

לא ברור לי איזה סוג של הורה היה שולח את התינוק שלו לדבר הזה, אבל יש כבר מסקנות ראשוניות. מסתבר, למשל, שחוש הראייה של פעוטות מפותח יותר משחשבו: מבט מהיר אחד במכשול או בפניה של אמם, אומר אחד החוקרים, נותן להם את המידע שהם צריכים. שזה כנראה "נדפקתי עד העצם". עוד התברר שתינוקות מסוגלים לנווט היטב סביב מכשולים בלי להעניק להם תשומת לב רבה מדי, מה שלא נכון לגבי ילדים בני ארבע עד שמונה שנים (שמקדישים למכשולים 60% מתשומת הלב שלהם) ומבוגרים (שמקדישים להם 30%). כמו כן התגלה נתון מפתיע נוסף: פעוטות מקדישים רק 16% מהזמן לחיפוש אחרי אמם. החוקרים, שמגדירים את השיטה החדשה כ"מוגבלת רק על ידי הדמיון", מעריכים שיהיו לה הצלחות במחקר הקשור לאוטיזם.

קצרצרים

עדן אברג'יל, מאחוריך: משטרת פלורידה עצרה אם צעירה, בת 19, לאחר שזו פרסמה תמונה בפייסבוק שמציגה את התינוק שלה כשהוא משתעשע עם באנג. היא חשודה – דה! – בהחזקת אביזרי סמים ושוחררה בערבות של 502 דולר. למזלה, היא תוכל לומר לחבר המושבעים שהתינוק לא נפגע ושלא נמצאו בדמו שרידי סמים. אחרי שתשתחרר, היא מן הסתם תתייצב להשתלת מוח.

לפני כשנתיים, דיווחו הבלוגים הטכנולוגיים על כך שאפל עומדת להוציא לשוק את הבלאטה – ה-brick, ליתר דיוק – שהסתבר כמחשב שגרתי למדי, אבל מה? כזה שנחצב בתותחי מים וקרני לייזר, שלא ברור עד היום אם נורו מעיני כרישים. עכשיו הם מדווחים בנשימה עצורה שאפל מתכוונת לעשות שימוש כלשהו במתכת מסתורית שנקראת Liquidmetal, שכמסתבר היא מתכת קלה, חזקה ויעילה שמיוצרת על ידי חברה כלשהי. ובכן, מסתבר שאפל כבר עשתה שימוש בליקווידמטאל בעבר, כשייצרה את מחלץ כרטיסי ה-SIM של האייפון, ואף אחד לא הרגיש בהבדל בין ליקווידמטאל וסתם פלדה. פנאפלים: מספקים הדגמה יומית ל"בכל רגע נולד פראייר" מאז 1980.

דיווחנו בהרחבה על פרשת בית הספר בלאוור מאריון, פנסילבניה, שהסתבר שכמה מעובדיו חשבו שזה מצחיק לרגל אחרי התלמידים באמצעות מצלמות מעקב במחשבים שלהם. העובדים צילמו כ-56,000 תמונות של התלמידים, חלקן בעירום חלקי ובחדרי השינה שלהם. עכשיו אומרים התובעים הפדרליים שאין הוכחה לכוונה פלילית בפרשה, ושעל כן אין להם כוונה לתבוע. התביעה האזרחית המקורית, שהגישו הורי אחד הילדים, עדיין בהליכים.

כמה הודעות טקסט שולחים אנשים מדי יום? הנה אינפוגרפיקה שמציגה את הנתונים, ומצביעה על פער מגדרי בולט: נערות בגילאי 17-14 שולחות בממוצע 100 מסרונים ביום, לעומת נערים בגיל זהה, ששולחים בממוצע 30.

תגיות

9 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

8.
יוסי אתה גדול!
תחת ההנחה שכל המגיבים פה מעל גיל 18 אתה גורם למגיבים פה להתנהג כמו ילדים קטנים שרבים איזו קונסולת משחקים יותר טובה (במקום לקנות את שלושתן או להסתפק במה שיש או להכיר שהPC הוא הגזע השליט). עדיין יש לך את זה. ותודה למשה והירנוט שעלו על זה.
חרדי נגד אינטל , ירושלים  |  18.08.10
לכל התגובות