צילום: אוראל כהן
סיבוב נוסף
הבליינים משנות התשעים, שחלקם מרכיבים כיום את הקהילה העסקית בישראל, ואלו שארגנו את המסיבות שלהם אז, שוב כובשים את מועדוני תל אביב. המסיבות שלהם הן שילוב בין הזדמנות עסקית לבין פגישת מחזור
קלאברים לא מתים, הם רק עוברים למסיבות מסוג אחר: פחות קרחנה, ויותר ימי הולדת בגן או ברביקיו עם חברים. את המגמה הזאת מנסים לשנות מארגני המסיבות החדשים, שמטרתם למשוך שוב את הבליינים שחצו את גיל 35 לרחבת הריקודים. באופן לא מפתיע, מרבית המסיבות נערכות בתל אביב, והמארגנים הם דמויות שבלטו בחיי הלילה כבר לפני 20 שנה, ולאחר שנטלו הפסקה ופנו לכיוונים אחרים, חזרו בעקבות דרישת הקהל.
מיכל נדל, פעם הסלקטורית המיתולוגית של מועדון אלנבי 58, לקחה פסק זמן ארוך מהמסיבות, שבו הספיקה להתחתן, ללדת ולחיות בטקסס. לפני פחות משנה חזרה לעמדת הש"ג במועדון הזיזי טריפו בתל אביב. למסיבות שלה, הנערכות בערבי חמישי, מגיע הקהל שגדל איתה. "חיי הלילה זה חיידק שלא עובר גם כשאתה מתבגר", אומרת נדל. "חזרתי כי התגעגעתי, וגיליתי שאני לא היחידה. למסיבות שאני מארגנת היום מגיע הקהל של פעם, שאני מכירה מימי אלנבי 58 ומה־TLV. זה קצת כמו פגישת מחזור. אנשים שמחים לחזור למוזיקה ולאווירה שהם אוהבים. מי שאהב לצאת ולבלות בשנות ה־20 שלו ימשיך ליהנות מזה גם בעשורים הבאים. מה שמשתנה זו התדירות: לא יוצאים כל ערב, וגם לא כל סוף שבוע, אלא אחת לחודש".
מסיבה עסקית
נוסף על המסיבות בזיזי טריפו, נדל משתפת פעולה עם שמוליק רזניק ואורן רוזנברג בליין המסיבות MNM (Monday Night Madness), הנערכות בימי שני בבר הסאבלט בתל אביב. "שמוליק ואני ארגנו מסיבות כבר לפני 20 שנה", מספר רוזנברג. "בשלב מסוים לקחנו הפסקה מחיי הלילה וכל אחד התפתח לכיוון אחר: שמוליק טס ללונדון ללמוד משפטים, ואני למדתי אדריכלות והוצאתי לאור את מגזין 'אקסטרא'. לפני כשנה החלטנו לחזור. הרגשנו שיש מחסור במקומות בילוי ראויים, ושלאנשים נמאס מהברים התל־אביביים, שמציעים בעיקר מוזיקה גרועה וקהל של ילדים".
בעמדת הדי.ג'יי אמנם מתייצבים אורחים מחו"ל (בהם חוזה פדילה, אבי סדרת האוספים "קפה דל מאר"), אך רוזנברג זוקף את הצלחת המסיבות לזכות הקהל. "המקום והדי.ג'יי יכולים לתרום לאווירה, אבל לא לייצר אותה".
כשרוזנברג מתבקש להגדיר את הקהל שלו הוא מסתפק בהגדרות אמורפיות ונמנע מלמסור שמות. מי שביקר במקום מספר שבין המבלים כאן גם שלי גפני, רם קאירי, אילון זרמון, בר רפאלי ואפילו רון חולדאי. גם אנשי עסקים כמו אלי טביב, ג'קי בן זקן, הראל ויזל וארז אלוביץ מגיעים למקום. "יש היכרויות עסקיות שנולדו כאן. גם למשרד שלי הגיעו לקוחות מהמסיבות", מסכם רזניק.
גם מפיק האירועים חמי פורת מאמין בשילוב בין עסקים לבין ריקודים, ובמסיבות שלו אפשר למצוא מנכ"לים המתפקדים כברמנים ומזמינים את העובדים והקולגות לשתות מחוץ למשרד. "זה קונספט שעובד בהצלחה כבר כמה שנים", מסביר פורת. ליין המסיבות הנוכחי של מנכ"לים מברמנים פועל בימי ראשון בדיסקוטק בבית ציוני אמריקה בתל אביב. עם אלו שמזגו משקאות עד היום אפשר למנות את המנתח הפלסטי ד"ר מיכאל איזיקסון, לימור גנות, סמנכ"ל פיתוח עסקי בקבוצת אלון, יפתח ויזל מפוקס, יועץ התקשורת מוטי שרף ואלי יוסף, דובר משרד האוצר לשעבר.
מה מאפיין את המסיבות שפונות לקהל המבוגר?
"המסיבות מתאפיינות באווירה משוחררת ובהרבה היכרויות רומנטיות ועסקיות. הן גם מתחילות ונגמרות מוקדם יותר. אנשים מתקפלים אחרי חצות. הביקוש הגדול נובע ממחסור של מקומות בילוי שמתאימים לבני 35 ומעלה; לא כיף להגיע למקום שנותן לך להרגיש שאתה מזדקן. לכן אני מתכוון לפתוח בספטמבר בר לקהל הזה".
יוזמה פרטית
המבקשים לבלות מחוץ לתל אביב ייאלצו להפעיל קשרים אישיים. מרבית המסיבות הטובות שפונות לבליינים בעשורים הרביעי והחמישי לחייהם נערכות במסגרת פרטית, והמוזמנים נמנים על חברי המארגנים. לפני כחודש נערכה אחת שכזו בחוף ארטיק שבחבצלת השרון, והבאה תיערך בתקופת החגים. אחת המארגנות היא לימור ליניאל, מטפלת איורוודית במקצועה, שהקימה לפני כשנה בפייסבוק קבוצה שנקראת "החברים הרווקים שלי והחברים הרווקים שלך". בעקבות ההיענות היא החליטה להפגיש את חברי הקבוצה בפארק הירקון. 100 איש הגיעו למפגש הראשון. למפגש השני הגיעו 500.
"הקהל שמגיע למסיבות בא בדרך כלל כדי להכיר. אבל עם הזמן נוצר למסיבות מוניטין טוב, שמושך גם זוגות ואנשים שמגיעים כדי ליהנות מהמסיבה", אומרת ליניאל, "בניגוד למקומות בילוי אפלים ורועשים, במסיבות שנערכו היתה מוזיקה בווליום שמאפשר לנהל שיחה. מכיוון שאין לי מטרות רווח, גם מחירי הכניסה והמשקאות סבירים ונועדו רק לכיסוי ההוצאות".
גם המסיבות שמארגנת עינת אלעזר, שמקימה כעת עסק בתחום משאבי האנוש, החלו כיוזמה פרטית שמטרתה הרחבת המעגל החברתי. "המסיבה הראשונה נערכה ביום העצמאות לפני שנתיים וחצי", היא משחזרת, "התגרשתי, עברתי לחיפה ורציתי להכיר אנשים חדשים. ציפיתי ל־30 איש והגיעו 80. אנשים מאוד אהבו את הקונספט: מסיבה בבית פרטי, קהל איכותי בגילי 38–40 ומוזיקה שמזכירה דיסקוטק בקיבוץ. בהתחלה כל אחד הביא משהו לשתות ושמענו מוזיקה מהמחשב".
והיום?
"אולי מפני שבחיפה יש מספר מוגבל של מקומות בילוי לבני גילנו, המסיבות הצליחו בצורה חריגה, אבל אני לא מתפרנסת מהן. אם גובים כסף, זה רק כדי לכסות הוצאות על שתייה ועל שכירת המקום".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה