הצגת תכלית

"אנחנו לא מקבלים כסף בשביל הצלחה כלכלית אלא כדי ליצור אמנות וכדי לחנך את הקהל שלנו לצרוך תרבות", אומר ל"כלכליסט" פיטר שפולר, מנהל התיאטרון העירוני של היידלברג, גרמניה. משפט שכל מנהל תיאטרון בישראל יכול רק לפנטז עליו.

שפולר (45) יגיע לישראל ביום חמישי לרגל פסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית ליסין למחזאות ישראלית, שבמסגרתו יועלו שתי הצגות מפרויקט "קשרי משפחה", פרי שיתוף הפעולה שנחתם לשנתיים וחצי הקרובות עם תיאטרון בית ליסין. שתי ההפקות שכבר עלו בהיידלברג ויעלו בבכורה בפסטיבל (מתוך שש בסך הכל) הן "קוראים לי יקה", העוסקת בעולים מגרמניה ששמרו בקנאות על תרבותם והתקשו להסתגל למציאות הישראלית, ו"תל אביב סיפור כיסוי", על ארבעה סוכנים חשאיים הנשלחים למשימה סודית בתל אביב.

פיטר שפולר: "יש לי חופש רשמי בבחירת המחזות שאני מעלה, ואף פוליטיקאי שנותן כסף לא יכול להשפיע על התוכנית האמנותית שלי, אם כי חלקם מנסים"

דומה, אבל שונה

התיאטרון מהיידלברג מחזיק במשנה דומה לזו של תיאטרון בית ליסין: שניהם דוגלים בחינוך דור חדש של צופים דרך הצגות איכות לילדים, ובפיתוח מחזאות מקורית באמצעות פסטיבלים ליוצרים צעירים שזוכים לליווי מקצועי (בהיידלברג זהו "שוק המחזות"). גם המתכונת זהה - העלאת הצגות קריאה והפקות מלאות, שחלקן יצורפו בעתיד לרפרטואר התיאטרון.

החזון והמטרות אמנם דומים, אך כשבוחנים את התקציבים והתמיכות שאיתם יוצאים התיאטראות לדרך, מתגלים הפערים. בעוד שבית ליסין מתוקצב מדי שנה ב־58 מיליון שקל ונחשב לתיאטרון השלישי בגודלו בישראל בזכות הישגיו ולא בשל היותו "תיאטרון לאומי" או "תיאטרון עירוני", התיאטרון בהיידלברג נהנה מתקציב של כ־20 מיליון יורו (כ־100 מיליון שקל), חוץ מ־53 מיליון יורו שניתנו לו השנה עבור שיפוץ מקיף.

העיר האוניברסיטאית היידלברג אמנם נחשבת לקטנה (כ־145 אלף תושבים), אך התמיכה הכלכלית העצומה בגופי התרבות שלה אינה חריגה במדינה. "יש יותר מ־140 תיאטרונים ממומנים בגרמניה, יותר מכל מקום אחר בעולם, והתשלום הציבורי להם נאמד במיליארדי יורו", מספר שפולר. "חלקם תיאטרונים דרמטיים לחלוטין וחלקם כמונו, 'Three Department Theatres', המציגים באותו המקום אופרה, מחול ותיאטרון. רק באזור היידלברג יש יותר מ־10 בתי אופרה עם 100 הפקות רפרטואריות ברדיוס של 100 ק"מ. חוץ מזה יש עוד הרבה תיאטרונים פרטיים ומסחריים".

"כשקרן התרבות עודדה את היידלברג לחפש שותף זר וניאותה לממן את המהלך, המנהל האמנותי של התיאטרון יאן לינדרס, שביקר בעבר בפסטיבל 'פותחים במה', הציע את ישראל. הוא לקח אותי לסיור מרתק בירושלים ותל אביב ושכנע אותי. נכון לעכשיו יותר מ־60 שחקנים, במאים, כותבים ודרמטורגים משני הצדדים מעורבים בשותפות הזו".

איך מתחלק התקציב בין שתי המדינות בשיתוף הפעולה?

"תקציב שיתוף הפעולה הוא 350 אלף יורו. הכסף הגדול בא מקרן התרבות הפדרלית הגרמנית שייסדה את Wanderlust, קרן מיוחדת לשיתופי פעולה בינלאומיים עם תיאטרונים. אנו מקבלים תמיכה גם ממדינת באדן וורטמברג (Baden Wurttemberg) שאנו שוכנים בה ומעיריית היידלברג. השאר מגיע מידידי התיאטרון, ממכון גתה בישראל, מהשגרירויות ומתרומות".

ההצגה הישראלית גרמנית "תל אביב סיפור כיסוי", שתעלה בפסטיבל "פותחים במה". תקציב שיתוף הפעולה הוא 350 אלף יורו

מהו המקום שתופסת ההיסטוריה המשותפת של שני העמים במחזות?

"מובן שגרמניה מודעת לאחריות שלה כלפי ישראל. אנשי ואמני תיאטרון מגרמניה יודעים שהרבה קולגות שלהם בתקופה הפרה־נאצית היו יהודים, והשואה היא מקור חשוב להשראה בעבודה יצירתית ולדיונים. באותה מידה מעניינים גם הקונפליקטים בישראל - הסכסוך הישראלי־פלסטיני והקונפליקט עם האסלאם. עבור ישראלים, ביחוד בני הדור השלישי, גרמניה העכשווית היא מדינה מרתקת עם אפשרויות רבות, וגם אותנו מעניינים החיים בישראל".

הכנסות ללא פשרות

התיאטרון הרפרטוארי הישראלי תלוי בקצב מכירת הכרטיסים כדי לממן את ההפקות הבאות שלו, ונקרע לא אחת בין הרצון להעלות הפקות אמנותיות ומסקרנות לבין הצורך לספק לקהל חומרים מסחריים יותר ו"קלים לעיכול". בגרמניה הדברים נראים אחרת. בבחירת הרפרטואר אין כל שיקול כלכלי, אלא אמנותי בלבד. "בעונה הקרובה שלנו 30 מתוך 40 הפקות יהיו בכורות עולמיות ושלוש הפקות יעלו בבכורה בגרמניה. רק שבע הפקות הן מה שנקרא 'רפרטואריות'.

מובן שההפקות המודרניות נמכרות פחות מהקלאסיקות, אבל מכירת הכרטיסים אינה השיקול המרכזי", אומר שפולר ומוסיף: "יש לי חופש רשמי בבחירת המחזות שאני מעלה, ואף פוליטיקאי שנותן כסף לא יכול להשפיע על התוכנית האמנותית שלי, אם כי חלקם מנסים. אבל מובן שאני צריך להגיע לקהל ולייצר מינימום של הכנסות ממכירת כרטיסים. אני משתדל לשלב בין חומרים 'קשים' ויותר אוונגרדיים לבין הצלחה כלכלית והצלחה אצל הקהל, וזה עובד די טוב. העונה האחרונה שלנו היתה המוצלחת ביותר מהבחינה הכלכלית בהיסטוריה של התיאטרון".

שפולר מבקש להדגיש שההבדלים בין התיאטרון הגרמני לבין התיאטרון הישראלי אינם נובעים רק מהפערים בסכומי הכסף המוזרמים אל כל אחד מהם מדי שנה. "התיאטרון הישראלי שם דגש על סיפורים ועלילה ומאוד מושפע פוליטית, בעוד שהתיאטרון הגרמני מתעניין יותר באמנות ובאוונגרד ומפתח אסתטיקה אמנותית חדשה", הוא מסכם.