צילום: עמית שעל
"ערק בהוקרה מהעם הלבנוני"
פרימיום, אבל לחבר'ה. לבנוני, אבל כשר. הערק זחלאווי של אליאס כארם, לוחם צד"ל לשעבר, שכנע את מפקדו, גנרל אנטואן לאחד, להשקיע במפעל הערק שפתח בגליל. אחר כך השתכנעה גם קוקה־קולה של מוזי ורטהיים, שחתמה איתו על הסכם הפצה נאה. כך נהפך ערק אל נמרוּד למרענן הרשמי של קיץ 2010
פעם הראשונה שבה פגשתי את אליאס כארם, השתלטה עליו הפרנויה והוא חשב שאני מרגל. זה היה לפני חמש שנים: כארם היה בעל מפעל קטן באזור התעשייה גורן בגליל העליון, פחד מחשיפה לנוכח עברו כלוחם צד"ל, והפנה אותי לעוזר שלו. "אם אתה מעוניין לדבר רק על ערק", אמר, "יש לך את המומחה שלי, אבו בשארה".
לא עזרו כל השכנועים, נאלצתי להתפשר על אבו בשארה. השתרכתי אחריו במפעל, שבו שרר ריח מיוחד של אניס ואלכוהול ענבים. כששאלתי אותו על עברו בלבנון הופיע כארם, שצותת מהחדר הסמוך, וצעק על העובד שהעז להזכיר את העבר. "אני הייתי המפקד שלו והוא ממרה את פי", כעס.
באותה עת שתיית ערק בישראל לא היתה פופולרית, והשוק נשלט על ידי יוסף גולד ובניו, יצרני "אלוף הארק". מי שהכירו את "אל נמרוּד", הערק של כארם, היו חוג מצומצם של מביני עניין. אלו סיפרו מפה לאוזן שסוף סוף יש בישראל מוצר שמזכיר ברמתו את הערק זחלאווי הלבנוני ואת הראקי הטורקי. גם מגזינים מקצועיים העניקו לערק של כארם תשבחות. אני הייתי די סקפטי בנוגע לחדירתו לשוק, אבל כארם הישיר אליי מבט והצהיר: "אתה תראה". לצורך הטיעון הוא גייס את המוטו הלאומי: "הישראלים לא פראיירים", אמר, "הם יבינו שהערק שהם שותים זה אלכוהול זול שהכניסו אליו תמצית של אניס. האיכות תנצח".
חמש שנים אחרי, נראה שכאמל צדק. את הגושפנקה הרשמית הוא קיבל לפני שנה, כשחתם על הסכם הפצה נאה עם IBBLS, זרוע האלכוהול של החברה המרכזית למשקאות (קוקה־קולה ישראל) שבשליטת מוזי ורטהיים. בימים אלו הוא אף זכה לקמפיין פרסום ארצי, שנושא תוצאות מרשימות: "ערק היה משקה מובהק של יוצאי המזרח, אבל היום הוא נהפך למשקה פופולרי כמעט כמו בירה", אומר תום דביר מהבר דיזי פרישדון בתל אביב.
אלכוהול מענבים, אניס מאיראן
"אתה רואה, הצלחתי", אומר לי כארם כשהוא מקבל את פניי בביקור השני שלי במפעל. המקום אפוף באותו ריח של אלכוהול ענבים מהול באניס, והחום והלחות במשרד הלא ממוזג רק מגבירים את הריחות; אחרי שהייה של כמה דקות במקום, נדמה לי שהשתכרתי רק משאיפת האדים. כארם לא מפסיק לנגב את הזיעה בטישו ולעשן בשרשרת. הוא הרבה יותר מפויס, אפילו זחוח, אבל לעתים הזחיחות נהפכת לאותה חשדנות עצבנית שהפגין בפגישתנו הקודמת.
"אני, אליאס, תמיד ידעתי שאין מצב שאליאס לא יצליח, גם כשהיינו בהתחלה ולא היה כסף", הוא אומר. הזיכרונות מימיו כצד"לניק עולים מיד: "כשהייתי גנרל בלבנון הייתי הכי טוב. השקעתי את הנשמה. בגלל הנסיגה שלכם מצאתי את עצמי בלי בית. אבל יש אנשים שבכל מה שהם עושים הם מצליחים. זה באמת נכתב שם למעלה. ואני הצלחתי כי מה שאני עושה יוצא טוב, וגם כי יש לי מזל להיות בזמן המתאים ובמקום הנכון".
הוא עורך לי סיור במפעל ומסביר לי על תהליך הייצור - הפעם אישית, ולא דרך העוזר הנאמן. בחלל המפעל נמצאים מכלי נחושת, שהם בעצם סירים ענקיים בעלי מכסים קמורים שאליהם מחוברים צינורות נחושת. הצינורות משתחלים אל מכלי קירור, גם הם עשויים נחושת, המלאים במים צוננים. כל מכל קירור הוא באורך של שש אדניות מלבניות מחוברות יחדיו וברוחב של רבע מטר.
"מה שאנחנו יודעים לעשות זה ערק ענבים", הוא אומר. "בשביל ערק צריך שני דברים: אלכוהול ואניס. את האלכוהול צריך לעשות מענבים שמתאימים לערק, שעונת ההבשלה שלהם נמשכת רק מסוף הקיץ ועד הסתיו. אפשר לקנות את הענבים מרמת הגולן ולהביא לפה. לא כל הענבים מתאימים, רק ענבים לבנים ומתוקים.
"הגלוקוז של הענבים נהפך לאלכוהול, שאותו מזקקים עם אניס. אם מעבירים תהליך של סינון פעמיים, כלומר לוקחים את האלכוהול שהצטבר אחרי האידוי ומרתיחים אותו שוב, מקבלים 45% אלכוהול. אם מזקקים פעם שלישית יוצא 50% אלכוהול. לא צריך לפחד מריכוז כזה גדול של אלכוהול. מה שצריך לעשות זה לערבב את זה במים. ערק אמיתי שותים עם מים, לא רק עם קרח, כמו אצלכם בתל אביב.
"רוב הסוד של ערק אל נמרוד הוא שהאלכוהול עשוי מענבים אמיתיים, והאניס - מצמח האניס". הוא מראה לי באחת מפינות המפעל את מלאי שקי האניס. "השקים האלה מגיעים מאיראן, מטורקיה ומסוריה", הוא מפתיע.
ככה גם עושים המתחרים שלכם?
"יש ערק בשוק הישראלי, אבל זה משהו כימי, לא אלכוהול אמיתי".
עם קצת עזרה מגנרל לאחד
לכארם, מתברר, יש היסטוריה רווית ערק. "אני הכנתי ערק ביתי בלבנון ומכרתי לכל האזור. גם לביירות מכרתי. אבל בלבנון לערק שלי לא היה שם, כי בשביל זה צריך תעודה מהממשלה, אישורים, כמו פה. אבל לנו לא היתה ממשלה. אתה יודע שאנחנו מאזור הביטחון היינו שייכים יותר לישראל מללבנון".
אז לא ביקשתם אישור?
"לא רצינו. השם של הערק היה ערק בלאדי".
מכרתם גם לישראל?
"לא, רק בלבנון. אם רצית למכור בישראל, היית צריך לקבל אישור של משרד הבריאות וגם לקבל אישורי כשרות. אבל כל מיני קצינים וחיילים ואזרחים מאצלכם שתו הרבה ערק אצלנו, כי אין אף אחד בישראל שיודע להכין ערק אמיתי. כל יצרני הערק בישראל, ואני לא רוצה להזכיר שמות, מביאים אלכוהול מחוץ לארץ, מוסיפים תמצית אניס ואומרים 'זה ערק'. אבל זה לא ערק בלאדי. אצלנו מייצרים ערק מענבים שלנו ומצמח אניס מקורי".
איפה למדת להכין ערק? היתה לך הכשרה?
"אני לא צריך אף הכשרה. באזור שממנו באתי, כל משפחה מכינה את הערק הביתי של עצמה. הידע עובר מדור לדור. זה כמו שתשאל את אמא שלך מי לימד אותה להכין שניצל. היא תגיד לך שלמדה מאמא שלה. ובכל זאת, פה בישראל לקחתי כמה קורסים להכנת אלכוהול".
את המפעל בישראל, הוא מספר, הקים בעזרת אנג'ל מפתיע: גנרל אנטואן לאחד, מפקד צד"ל עד לפירוקו. כשלחמו בלבנון שימש כארם סגנו של המפקד הנודע, וכשמצאו עצמם בישראל, נהפך לאחד למשקיע הראשון במפעל הערק המתחיל. "כשפתחנו את המפעל היה חסר כסף, ופניתי אל גנרל לאחד - גם כי הוא קרוב משפחה שלי, הוא דוד של אשתי".
איך שכנעת אותו?
"כשהלכתי לבקש ממנו הלוואה, שאלתי אותו אם נראה לו הגיוני שיהיה פה רק סוג אחד של ערק, והוא יהיה כל כך ירוד. אמרתי: 'אין סיכוי שלא נצליח'.
"הוא נתן לנו את הכסף הראשוני - לא רק כי יש לנו ניסיון בייצור ערק, אלא כי פתחנו עסק שמזוהה עם לבנון. הוא אהב את הרעיון שאנחנו מתעסקים עם משהו לבנוני. כל הישראלים שראו וטעמו יודעים בדיוק מה זה ערק לבנוני, ויודעים להעריך את זה. הלכנו על דבר שיעשה לעם ישראל טוב. משהו כהוקרה מהעם הלבנוני".
מהפלנגות לכיסא המנכ"ל
על פי עדותו שלו, כארם לא ראה עצמו מעולם כמנכ"ל של מפעל. הוא בכלל חלם להיות חבר בפרלמנט לבנוני. "רציתי להיות פוליטיקאי, אבל קודם כל לקבל את הזכויות שלי כאזרח", הוא נזכר. בגיל 16 הוא הצטרף לפלנגות ונהפך ללוחם. כנוצרי, נאבק בפלסטינים בתקופה שאלה תפסו את השלטון בלבנון. הוא מספר שהיה בין הראשונים שיצרו קשר עם ישראל, עוד ב־1977.
אחרי הקריירה הצבאית ולפני שנהפך לאבו ערק הישראלי, הספיק כארם להתנסות בקריירה של איש חינוך. "אחרי הנסיגה גרנו בקיבוצים והיה לנו גם בית ספר שלנו. הקמנו בית ספר עם תוכנית לימוד לבנונית, פלוס כמה שעות ללימוד השפה העברית, כך שאם הילדים יחזרו ללבנון הם יידעו את השפה שלהם".
כארם ניהל את בית הספר בעצמו, עד לרגע שהוחלט שכל הילדים יועברו לבית ספר יהודי. השינוי, הוא מודה, ציער אותו. "אין לנו חינוך פרטי עם קשר ללבנון, כל התלמידים לומדים לימודים רגילים בישראל. אחרי 14 שנים פה, הילד שלי שכח את השפה שלו. היום, כשהוא שומע אותי מדבר ערבית בבית, הוא לא אוהב את זה, צוחק עליי. עוד מעט הוא מסיים מינהל עסקים, ואינשאללה בקרוב יחליף אותי במנכ"לות של המפעל. קוקה־קולה רוצה שאני אמשיך לנהל אותו, אבל אין לי כוח, אני רוצה לנוח ורוצה שיהיה עתיד טוב יותר לבן".
38 תגובות לכתיבת תגובה