הון אנושי: מינגלינג לנצח

עונת הווקאנס הישראלית הלא רשמית מתחילה בערך באמצע אוגוסט ומסתיימת כמה ימים לפני סוף החודש. לכאורה אפשר היה להניח שהעיסוק של בכירי המשק במינגלינג, שהוא למעשה סוג של עבודה שהם משקיעים בה הרבה אנרגיות, ייפסק בעונה הזאת, אבל נראה שהתאווה ליצירת קשרים חזקה יותר מהצורך לקחת פסק זמן מהחיים ולנפוש. כי לך תדע, אולי תפסיד משהו שעלול להשפיע על עתידך. אחרי הכל, במפגשים החברתיים האלה נוצרים קשרים שבסופו של יום מיתרגמים לכסף. ובמקרה של בכירי המשק - להרבה מאוד כסף.

חלק מהמנגנון שמפעיל את רוב בני האדם הוא הצורך למלא חלל כלשהו של חוסר סיפוק, שנפער אי שם בעבר. יש כל מיני דרכים למלא את אותו חלל. קחו לדוגמה את גדעון המבורגר ידידי, שקנה לאחרונה את כביש 6. פגשתי אותו במקרה במפגש האקסקלוסיבי של אגודת ידידי מכון ויצמן למדע, בראשות שמשון הראל מבעלי אמריקה ישראל, שהתכנס במלון דן בתל אביב דווקא בעיצומה של חופשת הווקאנס. המבורגר ניצל את האירוע כדי להתגאות באוזניי על הרכישה החדשה שלו. "עשינו עסקה מצוינת, וקנינו את חלקנו בכביש במחיר מציאה", אמר. "אבל בשביל מה אתה צריך את הכביש הזה, מה לא טוב לך במה שיש לך?", שאלתי, והמבורגר לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו: "מה זאת אומרת? אתה רוצה לומר לי שאנשים לא ירצו לנסוע בכביש הזה?". מיהרתי להרגיע אותו, ואמרתי שלחלקנו אין ברירה אלא לנסוע בכביש 6, והוא אמר: "אתה רואה? זה מוכיח שעשיתי עסקה טובה".

מה זה שעה נסיעה? גד זאבי | צילום: אוראל כהן

את גד פרופר שאלתי למה הוא לא יצא לחופשה, והוא השיב: "למה לי לצאת לחופש בחום הזה? מה שצריך לעשות בעונה הזאת זה פשוט לשבת במזגן. הנה, הבן שלי נסע לאילת. אמרתי לו: מה יש לך לעשות שם בחום הזה? אז הוא אמר שהוא במזגן במלון. בשביל זה צריך חופש? שב בבית במזגן". אמרתי לו שמבחינתי עדיף אנטליה על אילת, וזה כבר העלה לו את הסעיף: "אנטליה? אני בז לכל מי שמתקרב אל הטורקים". עמדתי לשאול אותו אם זה כי כל המותגים שהתחרו ומתחרים באסם מיובאים משם, אבל אז ערי סטימצקי, שישב לידו בשולחן, זרק: "מי שעובד עם הטורקים יש לו פרצוף מכוער. נקודה". כולם צחקו.

הארוחה נערכה באחד האולמות של מלון דן, שבו השתמר הלוק של הסיקסטיז. מכל המלונות באזור, רק דן השכיל לשמר את האסתטיקה הנהדרת של אותן שנים, והתפאורה הזאת גם התאימה להפליא לברונו לנדסברג בן ה־90, שנראה במיטבו. "אני מתכוון לעשות מסיבת יום הולדת ענקית, גדולה יותר מזו של פרס", הצהיר. "כולכם תשמעו על זה".

ישעיהו לנדאו וחנה פרי-זן | צילום: אוראל כהן

חנה פרי־זן מבנק הפועלים, שלפני כמה שבועות סיפרה לי כי אמה למדה בפנימייה עם רות וסטהיימר, אמרה לי בבדיחות: "תשמע, מאז שפגשתי את רות, חיי הסקס שלי פשוט המריאו לשחקים, אז אני לא צריכה חופשה בשביל זה". ניסיתי להגיד משהו, אבל היא מיהרה לשוחח עם עמי שגיא. אחר כך הגיע גם ישראל מקוב לומר שלום לשגיא, שנראה כאילו הוא וליזיקה בחופש כל השנה, חוץ מאשר בימים שבהם הם מגיעים לאירועים האלה.

שאלתי את מקוב מדוע הוא לא בחופש, והוא השיב: "מה זה צריך להיות? אתה יודע שאני לא אדם שאוהב חופשות. אני איש עבודה ועמל. וחוץ מזה, אף אחד לא צריך לדעת שאני בחופשה". ניסיתי להבין את פשר דבריו אך הוא חמק ממני. לכן ניגשתי לשוחח עם גד זאבי, שישב בשולחן סמוך ואמר: "בשבילי נופש בחו"ל זו העבודה, כי כל העסקים שלי שם". אחר כך שוחחנו על מצב עירו של זאבי, חיפה, שהיתה פעם עירי, והוא אמר: "זה נורא מה שקורה לצעירים שם. אחרי גיל 20 אין לאף אחד שם תעסוקה. הילדים שלי עזבו כי לא היה להם מה לעשות. אני טוען שהעיר הולכת ונעלמת". שאלתי אותו למה הוא עדיין גר שם, והוא אמר: "מה זה מרחק של שעה נסיעה מחיפה לתל אביב לקצת מינגלינג? בחו"ל אני עושה מרחקים כאלה מהמלון למשרד". "ומה עם לצאת לחופשה אמיתית?", שאלתי אותו, והוא השיב: "עוד לא הגיע הזמן, חביבי, עוד לא הגיע הזמן".