עדיין קודחים

אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי הוא גילוי הנפט בחלץ, באמצע שנות החמישים. עד היום אני זוכר את תמונות סילון הנפט שעלה אז לשמים, ואת פועלי הקידוח משתכשכים בנוזל השחור. אחר כך הגיעו הכתבות המצולמות ביומני גבע בקולנוע וטיול הכיתה אל שדה הנפט שעתיד היה לשנות את גורלנו. נדרשו עוד כמה עשרות שנים כדי להבין שהבוננזה האמיתית מחכה לנו, אולי, דווקא במעמקי הים.

חורף 1995 (או אולי שנה קודם לכן). הטלפון במערכת עיתון "דבר" מצלצל בדיוק כשאני עומד לצאת הביתה. על הקו: העורך הכלכלי שמבקש ממני להחליף את הכתב לענייני אנרגיה כדי לסקר מסיבת עיתונאים חפוזה "של איזו חברה שמצאה נפט ליד ראש העין". בשעת ערב מוקדמת, שעה מאוד לא שגרתית למסיבת עיתונאים, אני מגיע לבית אגרון וצולל מיד אל אחד האירועים ההזויים שראיתי בחיי.

טוביה לוסקין, הגיאולוג הראשי של גבעות | צילום: חיים צח

משהו כמו חמישה־שישה עיתונאים מקיפים חבורה קטנה של חובשי כיפות מזוקנים, מכורבלים בדובונים צבאיים, שנראו לי אז כמו גרסה גריאטרית של נוער הגבעות. "הכי טוב שנראה במה מדובר", הסביר אחד המארחים באנגלית והפעיל מכשיר וידיאו. על מסך הטלוויזיה הופיע מגדל קידוח קטן וסביבו התפתלה מין תעלת מתכת לא ברורה. עברו שתיים־שלוש דקות ולאורך התעלה החל להזדחל באטיות כתם שמנוני שחור. "זה הנפט!", קראו המזוקנים בשמחה, והסבירו לקומץ העיתונאים שבשדות ראש העין נפתרו כל בעיותיה הכלכליות של ישראל.

חשבתי לעצמי: הנפט שפרץ בחלץ בסילון אדיר לשמים, התגלה אחרי יותר מארבעה עשורים של עבודה מאומצת כלא יותר ממאגר זעיר, אז עכשיו החבר'ה האלה מסבירים לנו שהדבר השחור הזה שבקושי זז בתעלה יביא לנו את הישועה? לדובר הראשי באותה מסיבת עיתונאים מאולתרת קראו טוביה לוסקין, ולחברה שמצאה כבר לפני 15 שנה נפט בכמות מסחרית בראש העין קראו גבעות עולם.

מאז אותו ערב הזוי אני עוקב, לא ממש בדבקות, אחרי התנהלותה המוזרה של גבעות עולם, ומתקשה להתעלם מהקשר המקרי שבין עיתוי חלק מהודעותיה לצורך התקופתי בגיוס עוד מזומנים. סימני הנפט שמתגלים מדי כמה שנים בקידוחי מגד מצליחים לפרנס תעשיית חלומות שלמה, שהלכה ותפחה ליותר ממיליארד שקל.

פסטיבל המשקיעים שנערך שלשום בבנייני האומה בירושלים יכול היה להיות משעשע, אם לא היה מעורב בו כל כך הרבה כסף של אנשים תמימים. סביר להניח שחלק גדול ממשקיעיה של גבעות עולם מאמין באמת ובתמים ש"מגד 5 הוא כמו מתן תורה". הבעיה היא שלבם של אותם משקיעים תמימים, שלא לומר פתאים, בוטח אולי בחסדי שמים, אבל הכסף שהם חסכו ליום סגריר מושקע כעת עמוק בעניין שהוא הרבה פחות שמימי.