דו"ח טכנולוגי: זה לא עניינכם איפה אנחנו נמצאים

צאו לנו מהווריד

הסיסמה "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן" כבר הפכה לבדיחה לעוסה על הגזע הנחות של אנשי השיווק, אבל בענף ההייטק עדיין מדובר במנטרת קסם. כלומר, כזו שמבטיחה הרבה אבל לא מקיימת.

מאז 2009, מדווח הניו יורק טיימס, שפכו משקיעי הון סיכון 115 מיליון דולר על חברות סטארט-אפ שמתעסקות בשירותי מיקום; כל עולם הטכנולוגיה וכלבו – גוגל, פייסבוק, פורסקוור, וכל ההייפ הזה – נכנסו לביצה הטובענית הזו ברגל גסה. רשמית, המטרה היא לאפשר לנו למצוא את החברים שלנו. בפועל, כמובן, המטרה היא למכור לנו עוד פרסומות.

יש משהו חולה מאוד בכלכלה מוכוונת-פרסומות, כלכלה שכל מטרתה היא לשכנע אותך לקנות עוד ועוד, לצרוך דברים שאינך צריך רק בגלל שהמליצו עליהם ובגלל שהם נוצצים ובגלל שאחרים כבר השתמשו בהם; בכלכלה שמנסה נואשות לשאוב כמה זלוטס מעצם העובדה שאתה עשוי לפגוש חברים.

ולמרבה השמחה, רוב מוחלט של התושבים בארה"ב – המקום שעליו יש לנו נתונים – לא מעוניינים, תודה. רק 4% מהם, בעיקרם היפסטרים עירוניים, משתמשים בהם, ורק אחוז אחד משתמש בשירותי המיקום פעם אחת בשבוע או יותר. 80% מהאנשים שניסו אותם הם גברים, ו-70% מהם נמצאים בקבוצת הגיל 35-19, למרבה הצער קבוצת גיל שחביבה על מפרסמים.

כניסתה של פייסבוק לתמונה עשויה לשנות את המצב – בכל זאת, יש לה 500 מיליון מנויים, וחלק ניכר מהם הם לא "מאמצים מוקדמים" אלא אנשים מן היישוב – אבל בינתיים זה לא קורה. גם חלק ניכר מהמשתמשים הנוכחיים נוקטים אמצעי זהירות, כדי למנוע מכל מיני טיפוסים לנצל את ההזדמנות שבה הם מתריעים על כך שהם לא בבית כדי לפרוץ אליו. חלק מגבילים את מספר האנשים שיכולים לראות את ההודעות; מארשה קולייה, שכותבת ספרי הדרכה על טכנולוגיה, מודיעה שהיא נמצאת במקום לא כשהיא מגיעה אליו אלא כשהיא עוזבת אותו, כדי שהבית שלה לא יהיה זמן רב ללא השגחה.

ואם כבר כלכלה מוכוונת פרסומות...

"כאן צריך להרים את הקול, הטיעון לא חזק"

הציטוט הזה, לכאורה הערת שוליים בדף לקראת נאום, מיוחס לשורה של נואמים ישראלים דגולים – בדרך כלל למשה סנה או מנחם בגין – וכיוון שכך צריך לעורר חשד שמדובר באגדה אורבנית. אבל הוא מציין כלל רטורי מוכר.

הדבר נכון שבעתיים לפרסומות. ככל שאדם נחשף לפרסומת, הוא לומד לסנן אותה. הוא פשוט לא רואה אותה יותר. המוח מגדיר אותה כחומר חסר חשיבות, וזהו. מחקרים הראו שאנשים לומדים בתוך זמן קצר באיזה חלק מהאתר נמצאות פרסומות, ופשוט לא מסתכלים לשם יותר.

התוצאה היא פרסומת חלשה, שלא עושה את עבודתה, ומשמעות הדבר היא שהפרסומאים צריכים לצעוק. פעם – וזה עדיין קורה – הצעקה היתה ממשית: פרסומות שהיו משמיעות צווחות עולות ויורדות, שהגולשים לאתרים שהציגו אותן לא יכלו להתעלם מהן. המשמעות, בדרך כלל, היתה גולשים עצבניים שמפתחים תחושות שליליות כלפי הפרסומת, המוצר, המפרסם, ואבותיו עד דור שביעי.

עכשיו המפרסמים עברו לשיטה אחרת. היא לא חדשה במיוחד, אבל היא הופכת ליותר ויותר נפוצה: המפרסם מבחין בחפץ שעניין את הגולש – נניח, ספר או עדשה למצלמה – אבל הוא החליט שלא לרכוש, ומעתה החפץ הזה ילווה אותו באשר יילך: פרסומות אליו יופיעו בכל אתר שבו הוא מבקר.

"אתה צריך אותי", מתחננת הפרסומת, "נועדנו זה לזה, לא אניח לך, רק המוות או הפירמוט יפרידו בינינו". נואש? לא נכחיש זאת. יעיל? ימים יגידו. יש לקוות שלא. יש לקוות שרוב האנשים יהיו חזקים יותר מחברת הפרסום. מפחיד? אפילו הסנאטורית קלייר מקסקיל חושבת שכן. האם זה יטריד את המפרסמים? רק אם זה לא יעבוד.

בכוחנו להרוג את התופעה הזו. הבה נעשה זאת.

ויקום המלפפון

הבעיה עם סקוטלנד, ייחס מל גיבסון לאדוארד הראשון, היא שהיא מלאה בסקוטים (וד"ר ג'ונסון, כמה מאות שנים לאחר מכן, יעיר ש"סקוטי יכול להגיע רחוק, אם יילכד כשהוא צעיר"). בהשאלה, הבעיה עם תוכן מוכוון-משתמשים היא שהוא מוכוון-משתמשים.

בעלי שירות הדירוג Digg לומדים זאת כעת על בשרם. לפני כשבוע, הם הציגו את הגרסה החדשה של האתר, שהיה בה שינוי מהותי: מעתה, מפורסתמים וחברות תקשורת יכולים ליצור חשבונות של "מפרסמים", שמסתבר שקל להם יותר לדחוף תוכן לעמוד הראשי של דיג.

השינוי הזה העלה את חמתם של הגולשים, שטוענים שהוא משבש את רוחו הדמוקרטית של האתר. התוצאה היתה חבלה יצירתית במיוחד: המשתמשים התאגדו, והציפו את העמוד הראשי של דיג בקישורים ל...Reddit, האתר המתחרה. כמקובל במצבים כאלה, גם כמה קישורים לפורנוגרפיה צפו כלפי מעלה.

להנהלת Digg לא נותרה ברירה אלא להקפיא זמנית את יכולת העדכון של האתר, הן של משתמשים מהשורה והן של "מפרסמים". עכשיו צריכה ההנהלה למצוא דרך לרצות את הקהל שלה. אם היא היתה מקשיבה לנציג בכיר שלו, שהתריע על הבעיות האפשריות כבר במרץ, אולי היא היתה נמנעת מכל זה.

אתנה, העיר במרירות הרטור האתונאי הגולה דמוסתנס, מקדשת שלוש חיות מסוכנות: הינשוף, הנחש וההמון. עכשיו למדו בהנהלת דיג שגם נשיכתו של האחרון יכולה להיות רעה.

מהפך קל ביחסי הכוח

ג'ורג' אורוול המציא את האח הגדול כמטאפורה למדינה יודעת-הכל, המדינה שבה אין מקום פרטי, מדינה שבה משטרת מחשבות מוודאת שגם מחשבותיו הפרטיות ביותר של האזרח חשופות בפניה. יותר ויותר, נוכחותו של האח הגדול – בדמות מצלמות מעקב, מאגרי מידע שמהם ישחרר רק המוות, בדיקות ביומטריות, דרישות המשטרה לבצע חיפוש על אזרחים ללא עילה – בולטת בחיינו.

אבל ישנו גם האח הקטן. מדינת המעקב מפעילה אלימות על אזרחיה, לעיתים קרובות מאד אלימות פיזית של ממש. הדבר היחיד המרתיע שוטרים אלימים ומועלים אחרים בתפקידם הוא החשש שיתעדו אותם. והצד השני של טכנולוגיית התיעוד הוא שהיא זמינה לכל.

מורה תאילנדי בשם סומכאי לימתאנמאפורן, שאהב להתעלל בתלמידיו, למד זאת על בשרו. התחביב של אותו מורה היה להצליף בתלמידיו. ההוכחה לכך שמדובר בתחביב ולא רק באמצעי בלתי לגיטימי להשגת משמעת היא העובדה שהוא ליפף את מוט ההלקאה שלו בחוטי חשמל, כך שהמכה תסב יותר סבל.

המורה האכזרי התעלם מעובדה אחת פשוטה: הוא ביצע את מעשיו בכיתה מלאה תלמידים. עיקר תשומת ליבו, מטבע הדברים, היתה מופנית אל הקורבן. הוא לא שם לב שתלמיד אחר תיעד את מעשיו במצלמת וידאו סלולרית. מצלמה גרועה, אבל היא עשתה את תפקידה: הסרטון הגיע לטלוויזיה, ועכשיו המורה והמטה המשודרג שלו הפכו מפורסמים מאוד. הוא כבר פוטר, כעת הוא נחקר במשטרה, ויש להניח שתור התביעות האזרחיות יגיע בקרוב.

קצרצרים

 

אפל עדיין במצב צוללת, לקראת אירוע המוזיקה המתוכנן למחר, אבל אנליסט הבחין במשהו מוזר: זמני ההמתנה לקבלת אייפד התקצרו משמעותית. באפריל, היית צריך להמתין כמה שבועות עד שאפל תשלח לך את המכשיר. היום ההזמנה מתבצעת בתוך 24 שעות, פלוס מינוס. המשמעות, להערכתו: ירידה ניכרת בביקוש. נגמר ההייפ? זה בסדר, מחר יתחיל בליץ יח"צ חדש.

כזכור, במסיבת העיתונאים שבה טען סטיב ג'ובס בו זמנית שאין בעיית אנטנה באייפון 4 ושהוא יחלק כיסויים שיפתרו את הבעיה, הוא גם הבטיח שעדכון התוכנה הבא של האייפון 4 יתקן את הבעיות בחיישן הקרבה שלו. אז הוא הבטיח. עכשיו אומרים באפל שזה לא יקרה בקרוב. לזכור את התרגיל הזה, בפעם הבאה שהוא ינסה למכור לכם אוויר.

ונעבור לדיקטטורה אחרת: קוריאה הצפונית, שלאחרונה השיקה ערוצי תעמולה ביוטיוב ובטוויטר, מתלוננת מרה על כך ששכנתה השפויה, קוריאה הדרומית, חסמה אותם. קוריאה הדרומית אמרה בתגובה שקוריאה הצפונית משתמשת בערוצי התעמולה כדי לעבור על חוקי הביטחון שלה. קוריאה הצפונית טענה שהחסימה היא פעולה עוינת, שמוכיחה שממשלת קוריאה הדרומית איננה רצינית באשר לשיחות הקרבה. קודם כל, מי בכלל ירצה להתקרב אליכם, ושנית, תראו מי מדבר על פעולות עוינות. טורפדו, מישהו?

חדשות חיוביות, לשם שינוי: נאס"א העלתה ערימה נאה של צילומים היסטוריים לפליקר, חלקם מדהימים למדי, והם פתוחים לכל שימוש ציבורי. התמונות חשובות בעיקר להיסטוריונים, אבל לא רק: העובדה שהם פתוחים לציבור אומרת שכל בלוגר יכול להשתמש בהן באופן חוקי.

נוסטלגיטק: ספריית הקונגרס בארה"ב חושפת לציבור את מסמכיו של הפסיכיאטר ד"ר פרדריק ורתאם, דמות מרתקת במובנים רבים. הוא פתח מרפאה לחולים עניים בהארלם בשנות ה-40, לא בדיוק צעד בונה קריירה באותם ימים; המאמרים שלו על ההשפעות הפסיכולוגיות של חוקי ההפרדה שימשו את בית המשפט העליון, כשביטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר; והוא פעל לרווחתם של אסירים, עוד מטרה לא פופולרית במיוחד. אבל את שמו, למרבה הצער, קנה כאשר יצא למסע צלב נגד ספרי קומיקס, בטענה – הפופולרית תמיד, נגד כל דבר – שהם משחיתים את הנוער. הוא עורר היסטריה ציבורית שהובילה לשריפה פומבית של קומיקס, ולקביעת קוד מוסרי משונה ומעוות, שקיים למעשה עד היום בספרות הזו.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"