"כבר תרמתי במשרד"

"אני? אני כבר תרמתי במשרד", כמה פעמים יצא לכם בעבר לומר את המשפט הזה כאשר נשמעה דפיקה על הדלת ומאחוריה עמדו ילדי בית ספר עם פנקס התרמות פתוח ומבט נוגה?

התופעה שעד לפני מספר שנים היתה שכיחה, נעלמה אולי כמעט כליל, אך מנגד זרם התרומות לא פוסק ואף גובר. את ילדי בית הספר ופנקסי ההתרמה החליפו נציגי טלמרקטינג הפונים לאזרחים בטלפון לקבלת תרומות לארגון זה או אחר, ומספרן של עמותות הסעד עולה משמעותית, כך שבשורה התחתונה כסף רב מתגלגל למטרות חברה ורווחה. אך האם התורמים הפרטיים או העסקיים יודעים לאן בדיוק הולך הכסף ומה התועלת שהוא מניב? לא בטוח.

כאשר מדובר על חברות וגופים עסקיים, קל יותר לדבר על אפקטיביות ההשקעה, על שיעור ההחזר, או במילה אחת, על "תשואה". שהרי כל גוף עסקי בודק את עצמו ואת מהלכיו לפי התשואה שהוא מניב על הונו בכל הקצאת משאבים שהוא מבצע – וזאת למול השקעות אלטרנטיביות ולמול בחינת התשואה לאורך זמן.

מאזרח תמים שתורם למטרת צדקה אין לצפות כי ידרוש או יקבל דין וחשבון על הכוונת תרומתו, אולם מחברה עסקית, שגם תורמת בבת אחת סכומים גדולים וגם רגילה לבדיקות אפקטיביות כלכלית, יש לצפות לקצת יותר.

חשוב לי להיות ברור, מימים ימימה מזוהה עם ישראל עם דאגה ועזרה לנזקקי החברה. עדויות רבות לכך קיימות בכתובים וגם כיום, למרות עידן החומר, הקפיטליזם והטכנולוגיה, העם נותר אותו עם – רחום, חנון ונדבן – צריך להוקיר את כל מי שפותח את ליבו ואני יותר משמח על הימצאותם. עם זאת, הכלים העומדים היום בפני פותחי הארנק באשר הם לבדוק את יישום וביצוע מטרת תרומתם, ובייחוד אמורים הדברים לגבי חברות עסקיות, גדולים מבעבר. עם זאת עדיין לא אחת נראה כי התרומה מסתכמת בלא יותר מהעברת כסף, ומרישום הפעולה כתרומה לצרכי מס.

יכול להיות שזה אני, אבל לפני תקופת חגים כמו זו הבאה כעת, אני נחרד ומתאכזב מהדיווחים על פעילות חלוקת המזון לנזקקים. ברור שזו פעילות חשובה ומבורכת אך בכל חג בו מחלקות העמותות מזון ברור כי בשנה הבאה פעולתן תהיה רבה יותר. מלחמה בעוני וצמצום פערים אינה קרב נקודתי – זו מערכה ארוכה ומתישה. היא דורשת תכנון לטווח ארוך והליכה עקבית בדרך קשה ותלולה. בנוסף, בדרך זו אנו לא באמת מסתכלים לעניי עירנו בעיניים ושואלים אותם מה הכי דרוש להם - פתרון יציב וקבוע או ערב חד פעמי שמשכיח לכמה שעות את הדוחק והמצוקה, אך משאיר את אווירת הנזקקות לשאר ימי השנה?

ייתכן והמצב היה שונה אם הפירמות העסקיות היו משנות את הגישה ומתייחסות לכספים שהן מעבירות לתרומות כמו לכספים שהן משקיעות לצמיחתן – יש להו כבר כלים פנימיים לניטור ומעקב אחר מסלול ואפקטיביות כספי ההשקעות הפנימיות, למה לא להשתמש באמצעים האלה לייעול ומיקסום כספי התרומה החשובים?

סביר שגם הנזקקים היו מקבלים מסר חשוב, עם רגש, מהמגזר העסקי. כזה שאומר להם: "אתם לא לבד". כל חברה עסקית שתבחר להסתכל סביבה באזור פעילותה, תאתר בעצמה את הבעיות שלהקלתן היא יכולה לסייע בצורה המיטבית בהתאם למשאביה ותחת הרצון להעניק סיוע ארוך טווח שלא רק יקל על מצוקה נקודתית, אלה כזה שיניע תהליך של העצמה ושבירת מעגלים. אם החברה העסקית תסתכל סביבה, היא תוכל למצוא שותפים נוספים למיזמי התרומה, חברות נוספות - העירייה או המועצה המקומית הם שותפים טבעיים לכך.

הסתכלות ב"לבן של עין המצוקה", יכול למצוא עבור בעל המאה גם דרכים אחרות, לא כספיות באופן ישיר לעזרה וסיוע - חברה יכולה לדוגמא להקצות חלק משעות העבודה לפעילות למען החברה, היא יכולה לאפשר שימוש במשרדיה לאחר שעות הפעילות לחוגים לילדים או להעברת הכשרות למבוגרים, היא יכולה להקצות חלק מצי הרכב שלה לאיסוף מזון מאולמי חתונות ואירועים ועוד היד נטויה.

הכותב הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "פעמונים"