דו"ח טכנולוגי: מעקב צמוד

חיים של אחרים

פייסבוק מספקת לכל העולם ואשתו, כברירת מחדל, הרבה יותר מדי מידע על אודותיכם. עכשיו היא הולכת לחשוף עוד הרבה מאוד מידע.

פיצ'ר (?) חדש של פייסבוק, כפתור שכבר זכה לכינוי "כפתור Stalking", יאפשר לכם מעתה לקבל מידע מלא על כל הפעולות של "חבריכם". הוא יאפשר מעקב לא רק אחרי ההודעות שלכם, אלא, ככל הנראה, אחרי כל הפעולות שעליהן אתם מדווחים לפייסבוק. הבעיה העיקרית כאן היא שהשירות (?) החדש מאפשר למשתמשים מעקב מדויק אחרי משתמשים ספציפיים.

השירות החדש נמצא בינתיים בשלבי בטא, אבל בהתחשב בהיסטוריה של פייסבוק, יש להניח שבתוך כמה חודשים הוא יופעל על כל המשתמשים, שהשימוש בו יהיה ברירת מחדל, ושהמשתמשים יגלו שאמנם אפשר לנטרל את ברירת המחדל הזו, אבל מדובר בחתיכת כאב ראש. כך פייסבוק פועלת לאורך השנים: היא זקוקה למידע שלכם כדי להתפרנס. זוכרים איך מארק צוקרברג אמר לפני כמה חודשים שפייסבוק מחויבת לפרטיות? אז הוא אמר. הביטו למעשיו, לא לדבריו.

יש שני פתרונות, האחד קשה והשני קל. הקשה, כאמור, הוא לשחק עוד קצת עם הגדרות הפרטיות באתר. הקל הוא לעשות מה שעושים רבים וטובים, להבין ששום דבר לא ניתן בחינם, ולהפסיק לספק מידע למזימת הפרסום הענקית הזו. כלומר, לעזוב אותה.

כל כך צפוי, כל כך מזיק

פעם, לא כל כך מזמן, הדרך היחידה של עיתון לנחש כמה אנשים נחשפו לכתבה שלו היתה לעקוב אחרי ההתייחסויות אליה בכלי תקשורת אחרים, ואחרי כמות המכתבים שנשלחו למערכת בנושא.

אנחנו, כמובן, חיים בזמנים אחרים לגמרי: היום כל מערכת יודעת כמה אנשים נכנסו לכל כתבה, כמה זמן הם שהו בתוכה, ואף שאין לה אינדיקציה טובה למה שחשבו אנשים על הכתבה, לטוב או לרע, היא יכולה לדעת עד כמה היא פופולרית – ומה שחשוב הרבה יותר, כמה מודעות היא מכרה.

התוצאה המתבקשת היא שעיתונים החלו לפעול יותר כמו עסקים מן השורה, כלומר למקסם רווחים. עיתונות, בזמני הזוהר שלה, לא היתה אמורה להיות עסק משגשג; בדרך כלל הסתפקו בכך שהעיתון לא יפסיד. המגמה היתה אריסטוקרטית במובהק: הקהל מגיע אלינו כי, כמו שהתיימר בן גוריון, אנחנו יודעים מה הקהל צריך, לא רק מה הוא רוצה.

דברים השתנו. עכשיו אפשר לדעת בדיוק מה הקהל רוצה, והמשבר הכלכלי מאיים להטביע את העיתונים. יותר ויותר מתייחסים אליהם כאל עוד עסק – אספקת "תוכן" – שאם יש לו גם ציפוי של שליחות, זה ודאי לא יזיק למכירות; אבל אסור להניח לשליחות להתערב בעסקים. פעם זה היה הפוך.

יותר ויותר ישיבות מערכת – גם בענקים כמו הוושינגטון פוסט והוול סטריט ג'ורנל – מתחילות בסקירה של הנתונים הסטטיסטיים על גלישה באתר העיתון: כמה קוראים לאיזו כתבה, מה הם נתוני החיפוש המובילים, ועוד. ויותר ויותר, זה משפיע על מה שהעיתון מציע לקוראיו.

זה לא צריך להיות כך. תפקידו של עיתון הוא לא לעשות נעים בגב לקוראים. התפקיד שלו הוא לאתגר אותם ולהציב בפניהם את העובדות הלא נוחות והסיפורים שהם מעדיפים שלא לשמוע. זה, על כל פנים, תפקידו בחברה אזרחית, כלומר חברה שאחראית על גורלה ואמורה להשפיע עליו; אבל בהחלט יכול להיות שהאתוס הזה מיושן, ושכבר אין לנו חברה של אזרחים אלא של צרכנים תאבי בידור.

יש, עם זאת, אנשים שטרם ויתרו על האידיאלים הישנים של עיתונות.

זה יתפרסם, תרצו או לא

בוקר אחד קם עיתונאי ובלוגר, וגילה להפתעתו שסיפור ענק לא מסוקר כלל בתקשורת. הסיפור היה פשוט: חבר מושבעים חייב את חברת פורד לשלם 131 מיליון דולר כפיצוי למשפחתו של אדם שנהרג כאשר רכב הפורד אקספלורר שלו התהפך בלי סיבה. העילה לפיצוי: זו היתה תאונה נפוצה. אחד מכל 2,700 רכבים כאלה, שיוצרו בין השנים 1990-2001, התהפך וגרם למוות של לפחות אדם אחד.

והתקשורת הממסדית שתקה. טוב, אחרי הכל פורד – מטבע הדברים – לא הוציאה הודעת יח"צ בנושא, ואף כתב לא היה בבית המשפט באיזו תביעה אזרחית. אז בהתחלה העיתונאי הלז, אדם פננברג, התעצבן, ואחר כך הוא התארגן. הוא כתב סיפור של כ-1,000 מילה בנושא – ופרסם את כולו בטוויטר, ב-50 ציוצים שונים. הוא התעניין, כי הוא כבר כתב פעם ספר על רשלנותה של פורד.

והציוצים האלה אילצו את התקשורת להגיב, ולאט לאט הסיפור התחיל להתגלגל הלאה. הוא אפילו תיקן ידיעה שגויה של AP. אבל זה בסדר: פננברג כבר רגיל. ב-1998, הוא חשף את אחד הסקנדלים הגדולים של התקשורת הממוסדת בארה"ב, פעולתו של הנוכל סטיבן גלאס. הלז היה כתב עולה של הניו ריפבליק, שבמשך שנים זייף את הסיפורים שלו ודיווח על אירועים שלא התרחשו וראיונות שלא היו ולא נבראו.

חדשות מפתיעות מאפריקה

"תמיד", אמר מישהו בעולם העתיק – אף אחד לא סגור מי בדיוק – "מגיעים דברים חדשים מאפריקה". בהתחשב בשמרנות הכבדה של העולם הקלאסי, צריך לזכור שהביטוי "דברים חדשים" לא היה חיובי בהכרח. הוא היה יכול להתייחס גם להפיכה או לטלטול הסדר החברתי.

חדשות אכן מגיעות מאפריקה, והן עשויות לשנות משמעותית את האופן שבו אנחנו צורכים דברים. סומאלילנד, מדינה בלתי מוכרת שפרשה מסומאליה כשהממשלה שם קרסה סופית ב-1991, מוצאת את עצמה במשבר פיננסי חריג. הכסף המקומי, השילינג, לא שווה את הנייר שעליו הוא מודפס – שער החליפין הוא 17,500 שילינגים לדולר – וכדי לשלם על משהו, צריך לסחוב מריצות מלאות שילינגים.

המצב מאלץ את התושבים, מדווח מונטי מנפורד, להפוך למדינה נטולת-המזומנים הראשונה בעולם. שירות סלולרי שפועל שם כבר זכה ל-80,000 מנויים בתוך חצי שנה, והוא מאפשר תשלומים סלולריים עבור שורה של דברים, ביניהם חשבונות, רכישות גדולות ועוד. זו לא החברה היחידה שעוסקת בתחום: דהבשיל, חברה שיש לה ניסיון של 18 שנה שם בהעברת כספים – בעיקר דולרים – מחו"ל לסומאלילנד, נכנסת גם היא כעת לתחום. בכל סומאלילנד יש כ-3.5 מיליון תושבים. התושבים יצטרכו בקרוב רק את הסלולרים שלהם כדי לשלם. ויש שם די והותר סלולרים.

משם, מעריך מנפורד, התופעה תתפשט לכלל אפריקה – שממילא מובילה משמעותית על שאר העולם בתחום התשלומים הסלולריים. דברים חדשים, אכן.

קצרצרים

מארק הרד, המנכ"ל המודח של HP שהסתבך בפרשה של הטרדה מינית ורישום כוזב במסמ... אה, סליחה, דו"חות הוצאות מנופחים, קיבל הצעת עבודה באורקל. מנכ"ל אורקל, לארי אליסון, מתח בשעתו ביקורת קשה מאוד על ההחלטה של חבר המנהלים של HP. כאן המקום להזכיר שוב שאליסון נחשד בשעתו ביחסים אסורים עם שלוש עובדות אורקל, ושהוא נמנע מהדחת הסמנכ"ל התפעולי של החברה, צ'ארלס פיליפס, שגם הוא הסתבך בפרשיות דומות. הסתבכת בפרשיית הטרדה מינית? עכשיו ברור לאן כדאי לשלוח את קורות החיים.

חדשות חיוביות: רק 42% מהאמריקאים סבורים כעת שפטמת הזכוכית – הידועה גם כקופסת השוטים, או טלוויזיה בשעטנז יווני-לטיני-עברי – היא חלק הכרחי מהחיים שאי אפשר בלעדיו. בשנת 2006, שיעור האמריקאים שאמרו שחייהם אינם חיים ללא הגרוטאה עמד על 64%. חדשות שליליות: מספר מכשירי הטלוויזיה בבתים אמריקאים דווקא עלה, ובמחצית הבתים בארה"ב יש שלוש (!) טלוויזיות או יותר.

ונעבור לרשימת מזימות ההונאה המקוונות הגדולות של העשור, שערכה חברת האבטחה פנדה. במקום הראשון, ללא עוררין, ניצב העוקץ הניגרי, שמבוסס על פנייה לתאוות הבצע של טיפשים: יש הון שצריך לחלץ, תקבל 20%, שלח לנו קצת כסף לשיחוד מקומי. במקום השני ניצבת וריאציה על העוקץ הניגרי, שמנסה לשכנע אותך שזכית בלוטו והיא צריכה כמה דינרים לכיסוי הוצאות משפטיות ובנקאיות. יעיל במיוחד כלפי אנשים שלא מילאו לוטו. במקום השלישי, גרסה שפונה לא לתאוות הבצע אלא לתאוות בשרים: אשה רוסיה יפהפיה שמעולם לא ראית ושבינינו, אין סיבה טובה להאמין שהיא קיימת, החליטה שאתה גבר חלומותיה בלי שפגשה אותך. היא רוצה להגיע לפגישה – אנא שלח לה דמי טיסה. שלוש וריאציות על מזימה ותיקה אחת, בת שלושים ומשהו, שהתחילה עוד בימי הדואר והפקס. ויש עוד.

מכה לחברת EA: הצבא האמריקאי נכנע ללחץ של הורים שכולים, והוא לא ימכור את המשחק החדש שלה בסדרת Medal of Honor בבסיסיו, משום שהמשחק מכיל משימה שבה השחקנים מתבקשים לשחק אנשי טאליבן. מכירות המשחקים בחנויות הצבא האמריקאי הסתכמו בכ-176 מיליון דולר במהלך 2009, כך שעשויה להיות כאן בעיה של ממש לחברה. שלא לדבר על ניצחון לצנזורה מטומטמת במיוחד.

בצעד שוודאי עורר הערצה שקטה במשרד החינוך, הקימה מלזיה כוח משימה, שתפקידו לשוטט ברשת המלזית ולחפש שם פוסטי בלוגים שאשמים בפשע הנורא של "פגיעה באחדות הלאומית". דוגמא לסוג הדברים שמטרידים את ממשלת מלזיה היא ראפר בן המיעוט הסיני שהעז לכתוב שיר המבקר מורה מלזית שנתפסה בהערות גזעניות.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"