פגישת מחזור: האישה שהיתה צריכה להכריע איזה סוחר צעק קודם

"בשלב מסוים פשוט נגמר לי הקול", מספרת ענת בלום, כיום מנהלת יחידת הסליקה בבורסה, שמילאה בעבר את תפקיד הכרוז שאחראי על הנחיות המסחר של הבורסה. בפרץ של נוסטלגיה היא מודה שטוב שהתפקיד נעלם מהמפה בעקבות המהפכה הטכנולוגית ומחשוב המערכות בבורסה.

בתקופה שלפני עידן המסחר הממוחשב הכרוזים בבורסה היו מתחלפים אחת לשעה־שעה וחצי. "לא היינו יכולים ללכת לשירותים, כל הזמן היינו דרוכים לכל פקודה שניתנת", היא מספרת.

ענת בלום. "רציתי בכלל להיות מורה"

"העבודה פשוט הוציאה לנו את הגרון. בחדר המסחר היו 50-60 אנשים, שהיו צריכים לשמוע את הפקודות - מציאות לא פשוטה. כל הרופאים המיתולוגיים של שחקני התיאטרון היו רוקחים לנו תרופות כדי שנוכל לשרוד את העבודה היומיומית. בשלב מסוים, לאחר 13 שנה בתפקיד, התחלתי לאבד באמת את הקול, והבנתי שזה אקוטי. עברתי לתפקיד המפקחת על המסחר - שזה כמו להיות שופטת כדורגל המכריעה בין שני שחקנים".

בלום עסקה במגוון של תפקידים בבורסה ב־30 שנה האחרונות. "הגעתי לבורסה בגיל 20, חיילת משוחררת צעירה, נשואה טרייה, עם מושג קלוש בכלכלה. הרגשתי שהגעתי לעולם מרתק - מקום טוב לגדול בו". כשאני שואלת מה כל כך מרתק בבורסה, בלום נעזרת במטפורה מעניינת: "הבורסה היא סוג של מכירה פומבית, מעין שוק מאורגן. אולם המסחר הגדול, האנשים המכובדים בעלי החליפות והעניבות, ההצעות לקנות ולמכור. מקום מאוד מרשים לבחורה בת 20 שהגיעה מרמת גן ולא נגעה בכלכלה מימיה".

בתור מפקחת על המסחר נאלצה בלום להכריע מי מהסוחרים צעק קודם - הכרעה שעלתה למי מהצדדים כסף רב. "אני זוכרת מקרה טראומטי שאמרתי משהו, ואחד הסוחרים לא שמע. הנזק בשבילו היה מאוד גדול. צריך לזכור שכשמדובר בכסף, אין לך חברים", נזכרת בלום. "זה היה תפקיד נחשב, וככזה תמיד כיכבתי כמסמר הערב בכל האירועים. וכך, באולם המסחר היינו רבים, אבל בהפסקה, כשהיינו הולכים לאכול במזנון, היינו שמים הכל בצד".

היבט נוסף שבלום אהבה בתפקידיה בבורסה הוא הדינמיות. "כשאתה עובד בבורסה אתה בלב שוק ההון, אתה רואה הכל. מדי בוקר מתחיל המסחר, לפעמים זה סתם עוד יום אפור - מניה אחת עולה, מניה שנייה יורדת - ולפעמים יש יום שחברה פתאום משחררת הודעה שהיא הריחה נפט. ואז זה קורה. הבורסה מזנקת. הריגוש בשיאו". בלום מתארת את הרגע המיוחד הזה כאילו חיתה אותו מחדש. "מכירה פומבית זה בסך הכל שגרתי, כל יום אותו דבר, זה משעמם. אבל בבורסה כל יום שונה לחלוטין מקודמו".

לפני שהבורסה עברה את מהפכת המחשוב ב־1999, אולמות המסחר, ששכנו אז ברחוב אלנבי בתל אביב, היו מוקפים בחלונות זכוכית. למשך שעה וחצי בלבד, בין אחת לשתיים וחצי בצהריים, העוברים ברחוב יכלו להשקיף על המסחר היומי. בשעה וחצי האלה בלום היתה מרגישה כוכבת. "זו היתה תקופה אחרת, דיברנו זה עם זה ולא עם המחשב. היו בינינו יחסים אישיים, אבל מצד שני, כל אחד יכול היה למכור את אמא שלו בשביל להרוויח".

כשהיא נזכרת בדברים, בלום מודה שבכלל רצתה להיות מורה לתנ"ך. העבודה בבורסה אמורה היתה להיות זמנית בלבד, ואיכשהו היא המשיכה והתגלגלה מתפקיד לתפקיד, ובין לבין אף השלימה לימודי תואר ראשון במינהל עסקים. היום, היא מספרת, כבר לא מקבלים בנות אחרי צבא לעבודה בבורסה. "אפילו מזכירות צריכות תואר ראשון היום", היא מסבירה. נקודה נוספת שעולה היא ההיבט המגדרי.

בתקופה שבלום נכנסה לעבוד בבורסה היא היתה כמעט היחידה בנוף גברי. השינוי החל, לדבריה, במלחמת לבנון. "עד אז היו בבורסה רק שתי מבצעות מבוגרות. הן היו שתיים מול 50–60 גברים. במלחמת לבנון כל האולמות התרוקנו כי רוב הגברים גויסו, אז היו חייבים להכניס נשים. ואז התחיל השינוי".