שופטים נגד עמדת היועמ"ש בתביעות ייצוגיות: "הציפייה היא שנציגי היועץ יעשו מלאכתם ברצינות"

לפחות בשלושה מקרים שונים בשנה האחרונה החליטו שופטים לאשר פשרה בתביעה ייצוגית, למרות התנגדות נחרצת של נציגי היועץ המשפטי לממשלה אשר טענו כי הפשרה אינה ראויה ואינה משרתת את האינטרסים של הצרכנים שבשמם הוגשו התביעות. השופטים דנו בפסקי הדין שלהם בהתנגדויות היועץ המשפטי אך דחו את כל טענותיו ואף מתחו ביקורת על עצם התנגדותו לפשרה והנימוקים שהוצגו.

כך למשל, בפסק דין שכתבה השופטת מיכל נד"ב בעניין תביעה ייצוגית על עישון נגד חברת מהדרין, הבעלים של קניון הדרים, היא קבעה כי "הציפייה היא שנציגי היועץ יעשו את מלאכתם נאמנה וברצינות". התובע טען כי לקוחות ועובדים מעשנים בקניון בלא הפרעה. בהסכם הפשרה סוכם כי הקניון ישכור מאבטח נוסף שתפקידו לשמש כאחראי עישון ולוודא שלא מעשנים בקניון. עוד סוכם שהחברה תפיץ 20,000 עלונים במשך חצי שנה בעניין איסור העישון בקניון ותתרום 36,000 שקל לאגודה למלחמה בסרטן.

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לסעיף בהסכם שמנע תביעות עתידיות, וקבע כי כתב התביעה עניינו אפשרות לגרימת סיכונים בריאותיים בשל עשן הסיגריות ואין למנוע מחברי הקבוצה לתבוע בעתיד על נזקים עתידיים אלו. בהמשך הגיש נציג היועץ הודעה נוספת שבה קבע כי ההסדר בלתי סביר והוא אינו ראוי, ומומלץ שלא לאשרו ובין היתר משום שהסכום שייתרם, לדעתו, נמוך מדי.

השופטת קבעה כי התנהלות בא כוח היועץ המשפטי אינה עומדת לטעמה בסטנדרטים הראויים, שכן לא יעלה על הדעת שהיועץ יגיש עמדה להסדר פשרה וישיג בנקודות מסוימות, ומשתוקן ההסדר מטעמים אחרים שאינם נובעים מהשגותיו, הוא יפתח בבדיקה מחודשת וישיג על עניינים אחרים.

במקרה אחר שהוכרע בשבועות האחרונים, בתביעה ייצוגית נגד חברת מנורה, מתחה השופטת ענת ברון ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה. הייצוגית הוגשה בטענה שמנורה גבתה ממבוטחים תשלום עבור תקופה שבה הפוליסה טרם נכנסה לתוקף. השופטת ברון אמרה כי עמדתו המסתמנת של היועמ"ש היא כי הסדר פשרה בתביעה ייצוגית אמור להבטיח פיצוי מלא, אלא שדרישה זו מתעלמת מהאינטרס הציבורי למיצוי תביעות בדרך של פשרה.

"הרעיון מאחורי הסדר פשרה הוא שמגבשים סיכונים וסיכויים ואף אחד מהצדדים לא מסיים וכל תאוותו בידו", אומר עו"ד גיל אוריון, שותף במשרד פישר בכר וול אוריון ושות', העוסק בייצוג לא מעט חברות הנתבעות בתביעות ייצוגיות, כולל חברת מנורה בייצוגית זו. אלא שלדבריו, הקושי טמון בכך שהיועץ המשפטי לממשלה סבור שיש למצות את הדין גם בהסכמי פשרה והוא אינו מקבל את התפיסה שפשרה אינה יכולה לכלול את מלוא הדרישות שהוצגו בכתב התביעה.

לדברי עו"ד אורית מלכא, שייצגה ביחד עם אוריון את חברת הביטוח מנורה, "הבעיה היא בכך שהיועץ המשפטי לממשלה צריך להסתכל על ההסדרים בצורה הרבה יותר פרטנית, לראות את יתרונותיהם ולצאת מנקודת הנחה שלא ניתן לקבל 100%, וגם לא צריך".

עו"ד רן שפרינצק, שותף במשרד ארדינסט, בן נתן ושות', המתמחה בתחום התובענות הייצוגיות, מצטרף גם הוא לדברים: "למרבה הצער, נציגי היועץ המשפטי לממשלה אכן בוחרים לעצמם אופן פעולה קל של התנגדות גורפת כמעט בכל הליך של בקשה לאישור הסכם פשרה בתביעה ייצוגית. זה קל כי היועץ אינו צד לתביעה ואינו נושא בעלויות או בסיכונים. נוסף על כך, אופן פעולה זה גם מציג את היועמ"ש כ'אביר ההגנה על הציבור', אשר לעולם הפשרה המושגת אינה מספקת אותו".

התנגדויות היועץ משפרות ההסדרים

אלא שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהתנגדויות היועץ המשפטי לממשלה להסדר פשרה גורמות לא פעם לשיפור מסוים שמוכנס בפשרה, לטובת הצרכנים. כך למשל קרה בתביעה הייצוגית נגד חברות הגז, שעילתה היתה הפרת החובה בחוק לערוך בדיקות תקופתיות למוני גז. בעת הגשת התביעה טענו התובעים הייצוגיים כי היא מסתכמת בכ־169 מיליון שקל. לפי הצעת הפשרה שגובשה, מונים שלא נבדקו במשך עשר שנים יוחלפו בחדשים בתוך עשר שנים נוספות, וחברות הגז ישלמו יחד 600 אלף שקל כגמול לתובעים הייצוגים ובאי כוחם.

היועץ קבע בחוות הדעת שהוגשה באמצעות עו"ד עדי ניר בנימיני מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) כי אין לאשר את ההסכם משום שהוא אינו מעניק כל הטבה ואינו נותן כל מענה לנזק שנגרם לחברי הקבוצה כתוצאה מאי־החלפת המונים. כמו כן נטען כי משמעות אישור הסכם הפשרה היא המשך הפרת הוראות התקן על ידי חברות הגז. בנייר העמדה מזכיר היועץ המשפטי כי החוק בעניין מחייב לבדוק כל מונה גז בתוך עשר שנים, וכי הפרת ההוראה משמעותה עבירה פלילית. לדבריו, מספר המונים שנבדקו על ידי חברות הגז על פי החוק הנו זניח, וכי בתקופה זו הוחלפו על ידי חברות הגז כ־50% ממוני הגז שהיה עליהן לבדוק. לכן הוא קבע כי החברות אכן לא עומדות בהוראת התקן המחייבת ביצוע בדיקות תקופתיות.

חוות הדעת של היועמ"ש הובילה לכמה שינויים בהסכם הפשרה ובראשם הסכמה כי כל מונה שטרם חלפו עשר שנים ממועד התקנתו - יוחלף בתוך עשר שנים ממועד ייצורו. בנוגע למונים ישנים יותר נקבע שההחלפה תעשה בתוך שמונה שנים, ולא עשר שנים כפי שנכתב בהסכם המקורי.

אלא שגם שינויים אלו לא הניחו את דעתו של היועץ, והוא חזר על התנגדותו והעלה נימוקים נוספים נגד הפשרה. בינואר 2010 מסרה השופטת רות רונן את פסק הדין בבקשה לאישור התביעה, והבהירה כי הסכם פשרה משמעותו קניית סיכון, ולכן לא ניתן לקבל בפשרה את מלוא הסעד שנדרש בעת הגשת התביעה. היא הוסיפה כי אמנם ההסדר לא כולל השבה ממשית לחברי הקבוצה שנפגעו, אך לדבריה זוהי לא הדרך הלגיטימית היחידה לפשרות שבית המשפט צריך לאשר אותן.

בנוגע לטענות היועץ בעניין פשרה הנוגדת את הוראות החוק קבעה השופטת כי מדובר בתביעה אזרחית, ופסק דין בה לא יחייב ערכאות אחרות בתביעה אפשרית שתוגש נגד חברות הגז על ידי המדינה, במישור הפלילי או המינהלי. לכן, פסקה, פסק הדין אינו מכשיר הפרה של הוראות התקן, ואינו יכול לעשות זאת.

דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה שפשרות יכללו סעד של פיצוי ממשי לצרכנים, באה לידי ביטוי גם בתביעה נגד מנורה, אז כתב בחוות הדעת נגד הסכם הפשרה כי "ההטבה המוצעת בהסדר הפשרה אינה מיטיבה עם חברי הקבוצה די הצורך, משום שהיא כלל אינה מוצעת לאלה שחדלו להיות לקוחותיה של מנורה. חמור מכך, ההסדר המוצע למעשה מחייב את חברי הקבוצה להמשיך ולרכוש ביטוח ממנורה במשך שישה חודשים, אחרת לא יהיו זכאים לקבל את הזיכוי המוצע בפשרה.

מן הראוי שמנורה תשלם לכל אחד מחברי הקבוצה פיצוי כספי שיחושב באופן פרטני ובהתאם לסכום המדויק שנגבה ממנו". למרות שהשופטת תקפה את התנגדות היועץ, בפועל הערותיו התקבלו באופן חלקי: הפשרה עדיין לא תחול על לקוחות שעזבו מרצונם, אך תחול על לקוחות שנפטרו או שיצאו לגמלאות; בוטלה הדרישה להישארות בחברה לשישה חודשים.

משרד המשפטים מסר בתגובה: "העמדות המוגשות לבית המשפט בכל תיק ותיק הן על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו ולאחר שכל אחת ואחת מהן נשקלה על ידיו. תפקידו של היועמ"ש בהליך זה הוא הגנה על האינטרס הציבורי כמו גם הגנה על האינטרס של חברי הקבוצה, שלא אחת אינה נעשית כיאות על ידי התובעים, הייצוגיות ובאי כוחם. נדגיש, כי הליך התובענה הייצוגית, לצד יתרונותיו וחשיבותו הרבה, מייצר מצב מובנה של ניגוד עניינים בין התובע היצוגי המייצג ובא כוחו, ובין עניינם של חברי הקבוצה. ניגוד עניינים זה בא לביטוי מובהק במקרה של הסכם פשרה, כאשר האינטרס של התובע ובא כוחו הוא לסיים את ההליך בהישג משמעותי להם עצמם, ולא בהכרח לעמוד על מתן פיצוי הולם לחברי הקבוצה. נוכח ניגוד עניינים מובנה, זה קבע המחוקק שיש לאפשר ליועמ"ש לחוות דעתו על הסכם הפשרה ולא הסתפק בעמדות הצדדים בלבד.

"הערותיו של היועמ"ש נשקלות בכובד ראש על ידי בית המשפט וברובם של המקרים גם מתקבלות על ידיו. פעמים רבות שונה הסכם הפשרה ושופרו בו התועלות הצומחות ממנו לחברי הקבוצה כתוצאה מהערותיו של היועמ"ש. ברי שטרם קבלת החלטה על עמדתו בכל תיק, שוקל היועמ"ש את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין ובהם את היתרון שבסיום תיק בפשרה על פני ניהולו של הליך משפטי ממושך. יחד עם זאת, שיקול זה אינו יכול תמיד לגבור על שיקולי צדק והגינות ובודאי שאינו יכול להצדיק הסכמי פשרה לא מעטים שהוצגו בפני בית המשפט ואשר התועלות המוצעות בהם הינן לתובע הייצוגי ולבא כוחו בלבד, בלא פיצוי או תועלת כלשהי לחברי הקבוצה או לציבור".