אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הזכות לפיצוי מול הזכות לתשתית

הזכות לפיצוי מול הזכות לתשתית

פסיקת בית המשפט בנוגע לפיצויים לתושבי עוטף נתב"ג מעמידה בסכנה את הנכונות של המדינה לבצע פרויקטים דומים בעתיד

21.09.2010, 09:10 | עו"ד רועי בר

מדינת ישראל של היום היא מדינה צפופה. בראשית ימי המדינה, כשמרבית שטחה היה ריק מאדם, ניתן היה להקים פרויקטים אדירים בלי לפגוע באיש. היום לא ניתן לפתח תשתיות ציבוריות בלי ליצור חיכוך עם ייעודי קרקע סמוכים. תמיד יהיה מי שיושפע מפרויקט זה או אחר, והשאלה היא היכן צריך להציב את הגבול? מהי ההשפעה שמזכה את המושפע בזכות לפיצוי?

פרויקט המוביל הארצי, מהפרויקטים הגדולים והחשובים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל, לא היה יכול לצאת היום אל הפועל, פשוט כי המדינה נעשתה צפופה מדי וחסרה שטחים פנויים. לשם השוואה, התקציב של פרויקט סלילת כביש 431 הוכפל בשל תשלומים בעבור פיצויים והפקעות: מתוך תקציב של 1.3 מיליארד שקל, 535 מיליון שקל נתבעו כתשלום פיצויים בגין ירידת ערך על פי סעיף 197 בשטח השיפוט של עיריית ראשון לציון בלבד.

"פיצוי סביבתי" בסכום אסטרונומי

החלטתה של השופטת מיכל אגמון גונן, לאשר את תביעות הפיצויים על ירידת ערך נכסיהם של עשרות אלפי תושבים שנכסיהם מצויים במרחקים משתנים מפרויקט נתב"ג 2000, מהווה עליית מדרגה נוספת בציפייה של מערכת המשפט מהמדינה.

השופטת אגמון גונן הרחיבה את הזכות לפיצויים לקבוצת אוכלוסייה גדולה בהנמקה של "פיצוי סביבתי", ויצרה חבות בפיצויים בסכומים אסטרונומיים, עד כדי כך שאם יאושרו, יהיה בכך בכדי למנוע הקמת פרויקטים דומים בעתיד.

לצד הברכות על האומץ בקבלת ההחלטה, חשוב שנזכור דבר אחד; נתב"ג 2000, כמו פרויקטים נוספים, לא נבנה כדי לפגוע בציבור, אלא כדי לשרת אותו. מדינה מודרנית זקוקה לתשתיות מודרניות, אם מדובר בנמל תעופה ואם בכבישים שמחברים את הפריפריה למרכז. בניית תשתיות במדינה צפופה משמעה התחככות וויתור הדדי, וחובה עלינו להכיר בכך. אחרת, לצד הפיצוי הנרחב על כל פגיעה מתוכנית, איכות החיים ורמת השירותיים הציבוריים במדינה יידרדרו בשל הפגיעה האנושה ביכולת לפתח תשתיות מתוך תקציב מוגבל.

על חשבון משלם המסים

אם לא ייקבע גבול ברור המבחין בין פגיעות ישירות, ממשיות וברורות במקרקעין לבין פגיעות ערטילאיות ומרוחקות, נגיע למצב שבו תוכפל עלות התשתיות בארץ וניאלץ לוותר על מסילות ברזל, כבישים מהירים ונמלי תעופה מודרנים. כתוצאה מכך, הנסיעה מהפריפריה למרכזי העסקים והתעסוקה במרכז תתארך עד אין קץ.

נעים היום ליהנות מהסופרלטיבים המגיעים בעקבות החלטות חדשניות המיטיבות עם האזרח על חשבון הקופה הציבורית. התקשורת משבחת, המדינה משלמת, ולכאורה כולם מרוויחים. השאלה היא מה יהיה ביום המחרת: האם המדינה תיקח את הסיכון ותיכנס לפרויקט התשתיתי הבא, בידיעה שמחירו בפועל יהיה גדול הרבה יותר מעלות הקמתו? ואם תעשה כן, מי ישלם את העלויות הענקיות הנגזרות מפסיקה שכזו אם לא ציבור משלמי המסים?

ההחלטה השיפוטית שהתקבלה לאחרונה מחייבת את כולנו בחשבון נפש - האם אנחנו מוכנים להכיר בחוסר הברירה שבהתחככות, או להילחם בה ובסופו של דבר להביא לשיתוקה של המדינה? הסוגיה הספציפית של נתב"ג 2000 תידון ככל הנראה בבית המשפט העליון. השאלה הערכית מובאת לפתחו של כל אחד ואחת מאיתנו.

 

הכותב הוא יושב ראש משרד אברהם בר ומומחה לדיני מקרקעין תכנון ובנייה ושלטון מקומי

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



2 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה