פגישת מחזור: "היתה הילה סביב מי שהחזיק תג של מבצע"

מיקי ציבייר, שכיהן כמנכ"ל קרנות הנאמנות פיא מבית בנק לאומי(שלימים נמכרו לחברת הביטוח הראל), הוא אישיות מוכרת בשוק ההון. כיום משמש ציבייר יו"ר איגוד קרנות הנאמנות, ומחזיק בחברה פרטית הנותנת ייעוץ לגופים מוסדיים בנושא הצבעות באסיפות כלליות. אלא שמעטים יודעים שאת דרכו לשוק ההון מצא ציבייר דווקא משום שחסר את הרקע הצבאי הנדרש לתוכניותיו המקוריות. כאשר סיים את לימודיו בטכניון בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה, ביקש ציבייר להתברג בתפקיד ניהולי באחת התעשיות הביטחוניות, דוגמת אלביט ואלרון, שקמו אז כמו פטריות אחרי הגשם. פניו של ציבייר הושבו ריקם כשהובהר לו שרק קצינים בכירים לשעבר בצבא, בדרגת אלוף משנה ומעלה, מתקבלים לתפקידי ניהול בחברות הללו.

ציבייר פנה ללימודי מינהל עסקים, ושם התאהב בתחום ניירות הערך. התפקיד הראשון שמילא היה מבצע בבנק לאומי, לאחר שסיים קורס יועצי השקעות. "אחד האנשים שעבדתי לצדם היה צבי לובצקי (היום בעל השליטה בבית ההשקעות אי.בי.אי – ר"ב), שהיה מהסוחרים הבכירים בשוק. המבצעים של אז הם למעשה המחשבים של היום. היינו צריכים לדעת את כללי המסחר, לדעת להתעסק בספרי הפקודות, להרים נייר ירוק לצורך קנייה, ונייר אדום למכירה", נזכר ציבייר.

בשנת 1978 היו זירות מסחר נפרדות למניות ולאג"ח, מספר ציבייר, שפעל בעיקר בזירת האג"ח הרגועה יותר. "הפעילות בזירת המניות לוותה בצעקות גדולות, בעוד שהמסחר באג"ח היה אטי יותר ובהיקפים קטנים יותר. בשוק המניות היתה פעילות ערה גם של מוסדיים וגם של פרטיים. היה יציע של קהל שיכול היה לבוא ולראות כיצד מתבצע המסחר". לדברי ציבייר, לא רק הקהל הרחב התעניין בפעילות המסחר. "לבורסה אפשר היה להיכנס רק באמצעות תגים של מבצעים, ומעל כל מי שהחזיק תג כזה היתה סוג של הילה. אלו היו הימים הראשונים של הטלוויזיה, ואחד הצילומים האהובים עליה היה של הפעילות בזירת המסחר".

שיטת המסחר הפרימיטיבית יצרה לא אחת בעיות ועיוותים, אומר ציבייר. "מאחר שהמסחר היה בין סוחרים בזירה, לא היתה לו בקרה מתאימה. מדי פעם היו מקרים של מסחר בניירות ערך שהיו מאוד דלי סחירות עם היקפי הנפקות מאוד נמוכים. היינו מגלים לפעמים שאחד מחברי הבורסה מכר ניירות בעודף מעבר לאלו שהחזיק - סוג של מכירה בשורט בלי כוונה. כדי לכסות שורט כזה היה צריך שבועות ואפילו חודשים".

עיוות נוסף נוצר בסוגיית הנפקת החבילות. "היו חברות שהיו מנפיקות חבילות של ניירות ערך, שכללו מניות, אג"ח ואופציות. בניגוד להיום, רוכש החבילה היה יכול למכור רק חלק מהניירות כבר ביום הראשון. רבים היו מוכרים את המניות ונשארים עם האופציות, שהיה קשה לתמחר אותן. לנוכח דלות הסחירות נוצרו עיוותים גם בשווי של הניירות, אמר ציבייר. "היינו פונים ללקוחות הבנק ומסבירים להם שכדאי להם למכור אג"ח שהם מחזיקים שנסחרו ב־20% מעל המחיר שלהן לפדיון". עוד מספר ציבייר כי באותה תקופה אנשים היו נוהגים להחזיק את ניירות הערך בבית, מתחת לבלטות. "מדובר היה הרבה פעמים בניירות ערך למוכ"ז, שאפשר היה להעביר מאחד לשני. זה יצר הרבה בעיות טכניות בין הלקוחות לשווקים בגלל חוסר ידע כיצד לטפל בניירות אלה. בגלל שהציבור לא ידע איך לתמחר את הניירות, כשהם הגיעו לבורסה המחירים שלהם היו מאוד נמוכים, וכשהם נרשמו למסחר ונהפכו לסחירים, המחיר שלהם זינק".

ציבייר נזכר כיצד פעם אחת לאחר שנגמר המסחר במניית הבנק הבינלאומי, הגיע פתאום לקוח לבנק עם חבילה של ניירות של הבנק בשווי של מיליון שקל ישן. "זה היה סכום מכובד מאוד באותה תקופה, אבל לאחר חודשים של אינפלציה חזקה ובהיעדר מנגנונים מפצים כמו הצמדת מדד, הוא הפסיד המון כסף. הבנק הבינלאומי פיצה אותו על הריבית שהפסיד, וזמן קצר לאחר מכן בנק ישראל הוציא כללים של הצמדה, שטיפלו בכשל הזה".