צילום: עמית שעל

"אני, רחמים רחימי משכונת התקווה, מהדירה שהוצפה במים כל חורף, עשיתי את זה"

בשבוע שעבר, כשאלטשולר שחם קנו את בית ההשקעות רמקו, הם שילמו לרמי רחימי 25 מיליון שקל. זו רק עוד תפנית מפתיעה בחיים נטולי החלומות והתוכניות של הילד מהשכונה

28.09.2010, 11:53 | עמיר קורץ ורחלי בינדמן

יש איזה כפתור אצל רמי רחימי שנשאר כבוי כמעט כל הזמן. כאילו משום דבר הוא לא עושה עניין. גם כשהוא מספר את הסיפורים שלו, ויש לו הרבה, הם לא "סיפור". גם כשהוא מתרגש, הוא עושה זאת בשקט, בטון כמעט נטול כריזמה. גם כשהוא מגיש את כל החומרים של סיפור הסינדרלה שלו, הוא עושה את זה ממרחק. בו בזמן מודע לדרמה, אבל מתחמק ממנה. כמו מתעייף מלדבר על הדברים. בלי חלומות גדולים, מצוקות בוערות או תוכניות להגיע רחוק. רק עושה. לא רומנטי, לא דרמטי, קורקטי.

למשל, הרגע ההוא, בתחילת השבוע שעבר, שבו ישב בקומה ה־35 במגדל המרובע בעזריאלי, במשרד עורכי דין מפואר, שבו חתם על ההסכם למכירת מפעל חייו, בית ההשקעות רמקו. היד של רחימי (58) קצת רעדה, כוסות היין הונפו באוויר, אבל השמחה היתה כל כך מופנמת, שבקושי אפשר היה לשמוע אותה. "הסתכלתי בעיניים של כוכבה, אשתי", משחזר רחימי בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "ובלי מילים אמרנו זה לזו - שיחקנו אותה, עשינו את זה". כשמבקשים ממנו בכל זאת למצוא מילים, רחימי אומר:

"אני, רחמים רחימי משכונת התקווה, מהדירה עם המים בגובה חצי מטר, עשיתי את זה".

לא ממש תכננו למכור, והכסף לא היה הסיפור

בואו נדליק רגע את הכפתור: ה"זה" שעשה רחימי דרמטי מאוד - 23 שנה אחרי שהקים את רמקו וארז עיתונים כדי להתפרנס, רחימי מוכר את החברה הקטנה שלו לבית ההשקעות אלטשולר שחם תמורת יותר מ־25 מיליון שקל. אקזיט מרשים של עסק משפחתי קטן - רמי וכוכבה (56) רחימי היו עד כה בעלי המניות היחידים, הוא המנכ"ל, היא האחראית על הרגולציה, הבן יניב (35) הוא המשנה למנכ"ל ועובד בחברה כבר 12 שנה, הבת שרונה (33) עיצבה את המשרדים. 18 עובדים בסך הכל יושבים שם, בקומה 14 של מגדל ציון ברחוב רוטשילד בתל אביב, והם מנהלים רק כ־1.2 מיליארד שקל של 350 לקוחות. בוטיק השקעות, ששווה הרבה מאוד.

הענייניות, האיפוק והריחוק של רחימי הם חלק גדול מהכוח של רמקו. לא מנפח, לא מורח, לא מפנפן. מעדיף ניהול ישיר, בלתי אמצעי - לכל לקוח יש איש קשר שזמין בכל רגע וגם את הטלפון הישיר של הבוס, וכל לקוח מקבל חופש גדול. בתמורה, הם מוכנים לשלם דמי ניהול גבוהים יחסית לבתי השקעות אחרים (2.1% בממוצע לעומת 1.5%). "אני פורס ללקוח שטיח, ואומר לו תדרוך איפה שאתה רוצה", מסביר רחימי. "אני לא נותן לו תחושה שהוא חייב להיות לקוח שלי. אני אומר לו 'לך הביתה, אל תחליט עכשיו, תחשוב'. אחר כך אני נותן לו את התחושה שהכסף הוא שלו ושהוא בטוח, ושאני, אישית, כאן בשבילו תמיד. והיו לקוחות שאמרתי להם 'לא כדאי לכם לנהל את הכסף פה', למשל אם הם באו לתקופה קצרה וחבל שישלמו דמי ניהול גבוהים. אנשים אוהבים את הישירות הזו, את האמינות, את זה שאני איש של אנשים".

לקח זמן, ואנשים באו. קרובי משפחה, שכנים, חבר מביא חבר. רמקו נבנתה, ביססה את תיקי המשקיעים ואת קרנות הנאמנות שלה. בשנה שעברה ארבע מ־11 הקרנות שלה דורגו במקום הראשון בקטגוריה שלהן, והמגמה הזו ממשיכה גם השנה. השוק התחיל לפזול לכיוון רמקו, ומגעים ראשונים לקנייתה החלו להתגלגל. רחימי, כמה מפתיע, לא התלהב. "אלה לא היו הצעות רציניות, העסק לא התממש בגלל האנשים שעמדו מאחורי הרכישה", הוא מקמץ במילים, אבל הבן יניב מוסיף: "אתה לא מוכר לכל זב חוטם. בסופו של דבר מדובר במפעל חיים, בתיקי ההשקעות של השכנים והחברים שלך ושל לקוחות שהולכים איתך שנים. מגיע להם בעלים עם רקורד".

מצב הענף הגדולים שוברים את השוק לדברי רמי רחימי, "בשנים האחרונות השוק, מבחינת הגופים המנהלים, הידרדר. התחרות פשוט העבירה את האנשים על דעתם" עמיר קורץ ורחלי בינדמןלכתבה המלאה

מבחינתם, בית ההשקעות כלל לא היה על המדף. כמו אצל רחימי, הכל פשוט קרה. "מכירה לא היתה באג'נדה שלנו, אבל הגיעה הצעה הוגנת ואטרקטיבית", הוא אומר. "עד לפני שבועיים בכלל לא התנהלנו כחברה מוכרת. יום לפני שנפגשנו עם אלטשולר שחם הוצאנו 70 אלף שקל לרכישת מחשבים חדשים. שבוע קודם עוד פרסמנו בעיתונות. אבל אז בא מתווך חיצוני עם ההצעה, הפגיש אותנו עם בעלי השליטה באלטשולר שחם - גילעד אלטשולר, קלמן שחם והבן שלו רן, וחברת שירז - והתרשמנו שהם רציניים. הם אנשים איכותיים, מקצוענים, בעלי יכולות, הביצועים שלהם יפים, שמעתי מהם סקירה על שוק ההון וחשבתי שהדנ"א שלהם מתאים לשלנו, וכל זה בלי שדיברנו בכלל על כסף. הכסף זה לא הכל, ואני לא אומר את זה כקלישאה, כך נהגתי כל חיי. אחרי הדיווח בתקשורת על המגעים פנו אלינו מתחרים שהציעו מחיר גבוה יותר, וגם הציעו לשלם את הקנס על ביטול העסקה עם אלטשולר שחם. יכולנו להוציא יותר, אבל כאמור לא הכל כסף. בנינו שם של אנשים אמינים, וברגע שאמרתי להם שאני איתם - אני לא עושה מקח וממכר".

לא היינו מסכנים. חיינו את החיים שלנו

יש בו איזו עיקשות, ברחימי. הוא נאחז בנקודת המבט הייחודית שלו, והופך אותה למאפיין העיקרי שלו, לסוד כוחו. זה בא מהבית. הוריו עלו מאיראן ב־1951, התיישבו במעברה ביבנה וגידלו שם את רמי - "היו לילות שהצריף היה עף, והיינו נשארים לישון במיטה מתחת לשמים, ככה בלי כלום מעל הראש", הוא משחזר בראיון האישי הראשון בחייו. כשהיה בן שלוש, ועם אח קטן, עברו לדירת חדר בשכונת התקווה. אביו יצחק עבד בבניין, אמו שרה היתה עוזרת בית. כשנולדה האחות הקטנה עברו לדירת שני חדרים בשכונה. שם התגבשה אותה תפיסת עולם קורקטית, לא מתרגשת. "לא יודע אם אפשר להגיד שהיינו קשיי יום, לא הרגשנו מסכנים", אומר רחימי. "אני זוכר שהיינו הולכים להביא לדירה קרח ונפט, ושבחורף היא היתה מוצפת בגלל הגשמים. המים הגיעו לגובה חצי מטר, ממלאים את כל החדר. היינו מוציאים אותם עם דליים. אבל בסך הכל זו היתה ילדות שמחה והיינו משחקים כל היום בחוץ עד מאוחר. לא הרגשנו מקופחים או משהו כזה, לא ידענו מה יש לאחרים. חיינו את החיים שלנו".

בחופשות עבד עם אביו בבנייה, "הייתי מרים דליים שלמים של מלט, סוחב, מעלה". עד היום הוא חולף לפעמים ליד בניין באלנבי, שהיה שותף לבנייתו, ומתרגש. אחר כך עבר אביו לעבוד בחלוקת בלוני גז, והבן המשיך איתו - "מוריד מהמשאית עוד בלון גז, מעמיס אותו על הגב ומביא ללקוח". תיכון מקצועי היה השלב המתבקש הבא, ורחימי נשלח ללמוד מכונאות בבית הספר שבח מופת. הוא ממשיך לספר את הסיפור שלו, ושום נימה של כעס, טרוניה או צער לא מתגנבת בין העובדות: "ככה זה היה בסביבה שלנו, היו מנתבים את הילדים לפי הצרכים. אמרו לי: 'אנו צריכים שתעזור בבית, אז לך לבית ספר מקצועי'. להורים היה חשוב מאוד שאני אלמד ואשקיע, אמרו ש'השכלה זה דבר שיקדם אותך בחיים', ושכל דבר שאנחנו עושים - נעשה הכי טוב. עד היום יש בי משהו טוטאלי, אין לי אופציה אחרת בכלל. תמיד עבודה מאומצת. אין קיצורי דרך, אין ארוחות חינם. הם גם לימדו אותי להיות בן אדם, 'ואהבת לרעך כמוך' - זה היה המסר בבית. דרך ארץ, להאמין בבני אדם, לתת כבוד לבוגר. חינכו אותנו עם הרבה אהבה וחום".

המסר הזה שמר על רחימי בשכונת התקווה של שנות השישים, אבל המעשים שמרו עליו לא פחות. "היינו רואים אנשים מעבירים סמים אחד לשני. ראינו מקרוב מה זה עולם תחתון, המרחק מהמקומות האלה לא היה גדול, אבל אני חושב שהכדורגל שמר עליי. המאמן היה בא לבדוק ביום שישי שאנחנו ישנים בבית ולא מסתובבים ברחוב, היו מלווים אותנו".

לכדורגל הוא הגיע בגיל צעיר, ובגיל 8 כבר שיחק בקבוצת הילדים של בני יהודה, ועם הרוח הגבית מהבית - ניסה לעשות הכי טוב. בשבתות היה לוקח את אחיו הצעיר למגרש בשכונה, ורואה איתו את כל המשחקים, של כל קבוצות הגיל, מהבוקר עד הערב. החברים הטובים שלו היו מהכדורגל; אחד הקרובים שבהם, עד השנים האחרונות, היה אהוד בן טובים, הכוכב המיתולוגי של בני יהודה.

שם, בבני יהודה, רחימי עשה את ה"אקזיט" הראשון שלו. פתאום משהו בקורקטיות שלו נשבר - האיש מתרגש. ממש. כולל לחלוחית בעיניים. "הייתי בן 15 ועשרה חודשים. אני זוכר את הרגע כאילו הוא היה אתמול. זה היה יום שלישי, בתחילת 1968. הגעתי לאימון מבית הספר, עם התלבושת האחידה. פתאום באו ואמרו לי שבשבת אני עולה לשחק בבוגרים! בבלומפילד! מול מכבי נתניה, עם מוט'לה שפיגלר וכל שאר הכוכבים! הייתי בהלם. בלילה שלפני המשחק לא הצלחתי להירדם. אבא ישב על כיסא ליד המיטה שלי וניסה להרגיע אותי, אבל לא ישנתי כל הלילה. אולי בשבע בבוקר נמנמתי קצת. למחרת עליתי בהרכב, קיצוני שמאלי. שיחקתי טוב, אבל הפסדנו 2:1".

ארבע שנים בבוגרים הספיקו לו. בת הזוג שלו כוכבה לא ראתה עתיד בספורט, ורחימי עצמו פשוט לא ראה. "הייתי ממושקף, ואז לא היו עדשות. הייתי עולה למגרש בלי משקפיים. הייתי מהיר אז זה חיפה על אותה אלפית שנייה שלא ראיתי לאן מוסרים, אבל בהמשך זה התחיל להפריע אז הפסקתי לשחק. זה דעך אצלי לאט לאט, והשלמתי עם זה. ואף פעם לא קינאתי במי שהמשיך. גם כשבן טובים היה מלך בשכונה והיו סוגדים לו זה לא היה חסר לי. אני עשיתי את הדרך שלי".

מה לי ולבנק?

זה לא התאים לי, אבל זרמתי

ואת הדרך הזו עשה, כל הזמן, עם כוכבה. הם הכירו בשכונת התקווה, כשמשפחת רחימי כבר עברה לדירה בקומה השנייה, כזו שבחורף לא היתה מוצפת מים. מולם התגוררה המשפחה של כוכבה. "הם היו במעמד סוציו־אקונומי גבוה הרבה יותר משאר השכונה, אבא שלה היה קצב ידוע מתימן, וזה מקצוע שמאוד נחשב אז", מספר רחימי. יום אחד נסע באוטובוס עם חבר, וראה אותה. כמו בלא מעט סיפורים, גם הוא מספר שאמר אז לחבר: "אתה רואה את הבחורה הזו? היא תהיה שלי". באותה נסיעה כבר התחיל איתה, אבל "כשאבא שלה ראה אותי איתה הוא נכנס לשוק. הוא זכר אותי מהימים שהייתי ילד שובב, היינו עושים להם בלגן, שיחקנו למטה סטנגה והוא היה צועק עלינו".

רחימי התגייס - בני יהודה סידרו לו ג'וב טוב במכלית דלק צבאית, ואחר כך היה לוחם בחרמ"ש - ואחר כך ימי הסטנגה. כבר היו רחוקים. עם השחרור החל לעבוד, כמו אבא, כמחלק בלוני גז. "היינו מתחילים בשלוש בבוקר, ובשמונה בבוקר כבר ישבנו בשוק בשכונה ואכלנו ארוחת צהריים עם אורז וקבב. זה לא כמו היום, שאתה הולך לאכול צהריים כי הגיעה השעה. אז באמת היינו צריכים כי כבר היינו מורעבים אחרי שעבדנו קשה". הוא אהב את העבודה, ואחרי חצי שנה אביו עודד אותו לקחת קו חלוקה משלו. "הנה, תראה", שכנע אותו, "אני הצלחתי בזכות זה לעבור לדירה בקומה שנייה, לקנות רכב". אבל אמו התנגדה נחרצות: "היא אמרה 'על גופתי הוא ילך לשם'. היא אמרה לי שהיא רוצה שיהיה לי מקצוע עם אופק. גם אבא שלי הבין שזה הצעד הנכון וירד מהרעיון של הגז".

את האופק סיפק הדוד. "אח של אבא, שנחשב בשכונה עילוי והיה היחיד שלמד בעירוני ט', נהפך לרואה חשבון ועבד בבנק לאומי. הוא סידר לי שם מפגש, וב־1973 קיבלו אותי לבנק. התחלתי לעבוד כפקיד בסניף המרכזי ברחוב הרצל. כשאנשים בשכונה וחברים שמעו שאני עובד בבנק הם באו לסניף לראות שאני באמת עובד שם. לא האמינו שאני פקיד בבנק, מה לי ולזה? הם צדקו, זה לא ממש התאים לי, אבל זרמתי עם זה. תפסתי את הפרינציפ, עשיתי בבנק תעודה לבנקאות במשך שלוש שנים, עברתי קורס של שלושה חודשים מרוכזים בתנאי פנימייה כדי להיות יועץ ניירות ערך, ופשוט התקדמתי בצורה מהירה".

הרגלי העבודה של הצווארון הכחול והחינוך הטוטאלי מהבית הלכו איתו גם לבנק. "הייתי מסיים את העבודה במחלקת השקעות ובערב הייתי עובר למסלקה, לאיפה שהצ'קים היו מגיעים, ויושב שם לפעמים עד אחת בלילה. פשוט רציתי לעשות הרבה שעות נוספות, כדי שאוכל לשלם בעצמי את המשכנתה בלי לבקש עזרה מאבא שלי. לא היה לי הכי נעים מזה".

זו גם היתה הסיבה לחתונה עם כוכבה. גם אז זו היתה ה"רחימיות" שניהלה את הדברים - לא רומנטית, לא דרמטית, קורקטית. עוד לפני החתונה, כבר בגיל 21, הוא לקח משכנתה. "רכשנו דירה בבנייה מקבלן בראשון לציון ב־76 אלף לירות. אבא שלי לקח הלוואה של עשרת אלפים לירות, אבא של כוכבה נתן עשרת אלפים, והשאר משכנתה. ההחזר החודשי לבנק היה של אלף לירות בחודש. הרווחתי אז 900 לירות בבנק, ואבא שלי היה משלים 100 לירות ונתן לי דמי כיס לדלק, לבילויים וכו'. כוכבה למדה אז גננות בסמינר לוינסקי, ולא עבדה. ויום אחד הגיע תשלום של 6,500 לירות במכה אחת. הלכתי לקבלן, אמרתי: 'אין לי כסף לתת לך, אבל אני אתחתן ואתן לך את הצ'קים של החתונה'. הוא הסכים, וכעבור זמן קצר התחתנו באולם ברחוב המסגר. ביום החתונה כוכבה לא הרגישה טוב, שכבה במיטה מעולפת, ואני זוכר שספרתי את הצ'קים ואמרתי לה - 'יש לנו הכסף לדירה. הצלחנו'".

מחוץ לחממה של הבנק, פועל בבית הדפוס

זמן לא רב אחרי החתונה נולד יניב, אחריו הבת שרונה. רחימי התקדם בבנק - יועץ ניירות ערך, מנהל מחלקת פרסונל - ונהנה. כמו לאורך כל הדרך, לא היה כאן דרייב מטורף להצליח או חלומות קריירה ענקיים. "אהבתי את הקטע של השירות, האנשים, השיחה, המפגש", הוא מספר. "כל הפעילות בשוק ההון באה מבחינתי מלמטה, מרמה של פתיחת חשבון, העברת ניירות. 4,000 חשבונות פרסונל היו תחת פיקוחי. הרצון של כולם לקבל ממני ייעוץ היה מטורף. לא הייתי איזה גאון השקעות, הם פשוט ידעו שמה שאני עושה להם זה מה שהייתי עושה לעצמי. זה עניין של אמון, הם ידעו שלא עובדים עליהם ולא עושים להם הצגות. אני מדבר בגובה העיניים, מודה כשאני לא יודע. להגיד ללקוח 'אני לא יודע' זה גם כוח, וזה מה שקנה אותם. עובדים בכירים היו עולים אליי לרגל, גם למנכ"ל של הבנק נתתי שירות. המסלול היה ברור, בכיוון של המראה, ואמא ואבא היו מאושרים".

בסוף זו השגרה ששברה אותו. "הרגשתי שברמה המקצועית לא נותר לי זמן, כי רובו מתכלה על ביורוקרטיה. הייתי צריך לקבוע עם לקוחות בשבע בבוקר או בשלוש אחרי הצהריים כדי לתת ייעוץ נורמלי. התרעתי על זה לממונים, אמרתי שאני לא ממצה את הצד המקצועי, שאני מתוסכל".

זה לא עזר, וב־1987 החליט לעזוב את הבנק. "הבנק נתן לי המון, אבל היכולות המקצועיות שלי ירדו שם לשפל, והיה לי חשוב לממש אותן. לא חשבתי קדימה, לא דמיינתי שאהיה איפה שאני היום, לא חלמתי להיות מיליונר וכסף לא היה המניע. הדרייב היה לעשות הכי טוב את מה שאני עושה". רחימי חבר ליעקב קורן, שעזב גם הוא את לאומי, שכר משרד בקומה ה־18 של מגדל שלום והקים את רמקו (השם הוא חיבור של רמי וקורן). לרגע, ההתחלה נראתה קלה: "לא היה צריך אז הון עצמי או רישיון. היה צריך לקנות שולחן, מחברת, עפרונות, והבאנו לנו קצת לקוחות".

אבל הרגע הזה חלף מהר מאוד. חודש אחרי הקמת רמקו החלה המפולת הפיננסית של 1987. "מטבע הדברים, גם לקוחות שהבטיחו לבוא איתי אמרו: 'רגע, אנחנו רוצים לעצור לראות מה יהיה'. חששו. ורבאק, לי יש משכנתה על הבית ששדרגנו בראשון לציון, ארבעה חדרים במקום שניים וחצי. מה לעשות, עשיתי מהלך בחיים שהעיתוי שלו היה לא טוב. יצאתי ברמות שיא של השוק, ותמיד בזמני שיא צצים כל מיני בתי השקעות. למדתי מהטעות שלי שאסור להיכנס לשוק הזה בשיא, ושנים אחר כך הצלתי הרבה אנשים עם העצה הזו".

הטיימינג הגרוע חייב ירידה חדה באיכות החיים. "כילד, פעם בשנה היינו הולכים לנופש במלון השרון בהרצליה מטעם הבנק", נזכר הבן יניב, "עם הפתיחה של רמקו זה הפסיק". מבחינת רחימי האב, השינוי היה חד בהרבה. "הרגשתי ילד שיצא מהחממה של הבנק", הוא אומר. "כדי שנוכל לשרוד עבדתי בלילה בבית הדפוס הישן של 'ידיעות אחרונות', באריזה של העיתון לקראת החלוקה. הייתי מגיע בשלוש בבוקר, אורז, מסדר, חוזר הביתה והולך למשרד. זו היתה תקופה קשה, אבל ידעתי שהשוק דינמי והאמנתי בעצמי".

העקשנות, הדבקות התמידית הזו בנקודת המבט שלו, שוב הוכיחה את עצמה. "באמצע 1989 השוק התהפך והתחיל לתפקד, הבאתי לקוחות, התחלנו לגייס כסף. רק ב־1990 התחלנו למשוך משכורות. התחלנו עם ניהול תיקים וב־1991 התחלנו להפעיל חברת קרנות. הלקוחות הגיעו מפה לאוזן - אנשים שעבדו בבנק לאומי, דוד שלי משקיע אצלי עד היום. באותה שנה כבר היינו ארבעה עובדים".

התבססות רמקו אפשרה לו להשתלט על החברה. רחימי, איש של עובדות, זוכר את התאריך שבו קנה את חלקו של קורן - 15 בינואר 1991, היום שבו פרצה מלחמת המפרץ. "היה בינינו חוסר התאמה, לא הסכמנו על צורת הניהול. הוא חשב שהוא יכול לנהל את זה לבד, אבל מה לעשות שאני הבאתי 99% מהלקוחות. יהלי שפי (לימים מנכ"ל הפניקס) היה רואה החשבון שלנו, והוא מונה לבורר. כל אחד מאיתנו הכניס סכום כסף לתוך מעטפה, והוחלט שמי ששם יותר רוכש את החלק מהשני. אני שמתי משהו כמו 65 אלף שקל - במונחים של אז זה היה השווי של כמה מכוניות. כשפתחנו את המעטפות אצל שפי במשרד וראיתי את התגובה של קורן, הבנתי שההפרש לטובתי היה זעום. ומאז התחלתי לפרוץ קדימה. דף על דף, כמו שאני אומר, בהרבה עבודה קשה. לגייס לקוחות, להביא לרמת אמון. עם הרבה יושרה, אמינות, מקצועיות. היום אני יכול להגיד שבתחומים שאנחנו עוסקים בהם אנחנו הכי טובים".

לא, המוצא שלי אף פעם לא הפריע לי

עם הזמן בא הכסף. את המיליון הראשון שלו עשה רחימי ב־1993, ו"אז כבר היתה לי תחושה שעשיתי צעד נכון, שהצליח לי גם ברמה המקצועית וגם ברמת ההכנסות. אני זוכר שסיפרתי להורים על זה. הם היו מאושרים, אין ספק שזו היתה גאווה של 'תראה מאיפה באנו ותראה מה עושה הילד'. הם הלכו כמו טווסים. גם אני הרגשתי שעשיתי את זה".

את הדרך הזו, מאיפה בא ולאן הגיע, הוא מוביל לפעמים לשכונה. בבית הספר שמול ביתו לשעבר יש כיתת מחשבים על שם אביו, שתרם במסגרת פעילותו בעמותת YRF. לפעמים הוא הולך לראות את בני יהודה במגרש הביתי, פוגש חברים, מקבל בקשות לעזרה. לפעמים מרצה בפני תלמידים מקומיים, מגיע בג'ינס וסנדלים ומצליח בכל זאת לחלץ מהדרך שלו איזו כותרת. "הסיפור שלי מראה שזה אפשרי לצאת ממקום של עוני ולהגיע למעלה, להצליח", הוא אומר עכשיו. "אני יכול לדבר עם התלמידים בגובה העיניים, שלא ירגישו שבא הגביר. אני יכול להעביר להם את המסר שאם אתה רוצה ומאמין - אפשר לעשות את זה, גם כשבאים משכונת התקווה, עם כל הקשיים שיש מסביב. תראו, אני לא באתי עם תעודה של תיכון או אוניברסיטה, זו לא הדרך הרגילה של האנשים בשוק. אין ספק שהייתי צריך לעבוד הרבה יותר קשה, להוכיח את עצמי".

עם זאת, הוא לא רמי לוי. רחימי נזהר כמו מאש מלהיות מקרה של מזרחי שפרץ לאליטה הלבנה, בן שכונות שהראה לכולם מה זה. "אין ספק שבתחילת הדרך ראיתי שכל עמדות המפתח - בבנקים, בחברות ציבוריות ובעוד מקומות - היו של אשכנזים, אבל מאז היתה התפתחות. ברגע שהספרדים השקיעו יותר בחינוך היתה התקדמות. לי אישית קשה להצביע על מקום מסוים שבו הרגשתי שמסתכלים על זה שאני ספרדי. אמרו 'הוא צעיר', אבל לא הרגשתי איזשהם חסמים על רקע עדתי או יחס שונה. לא היו סיטואציות, לא בבנק ולא בדרך העצמאית שלי, שבהן המוצא הפריע לי".

רחימי בטוח שהכסף לא שינה אותו, כי "בורגנות לא מעניינת אותי". הוא נוהג בלקסוס, אבל חי בבית פרטי בראשון לציון ונוסע לחו"ל רק לסופי שבוע קצרים, מדי פעם. כשחתם על המכירה של רמקו, הוא מספר, "רצו לי פלשבקים מהעבר, מהילדות, מהצריף.

"אחד הדברים הכי חשובים שאתה לומד כמנכ"ל ובעלים של חברה זה לא להגיע למצב שבגלל תוצאות והצלחה תחטא בחטא היוהרה. נתקלתי באנשים שזה קרה להם. האמת, מעטים האנשים שנשארים אותו הדבר ומדברים איתך בגובה העיניים. הכוח והשררה והסביבה שלך משנים אותך, ואתה נגרר לחשוב שאתה מעל כולם. אבל היה חשוב לי שזה לא יקרה לי, לשמור את עצמי למטה. אם זה היחס לשוער בכניסה, אם בחניה, במסעדה ובכל מקום. זה עדיין הכי טבעי לי להיות רמי משכונת התקווה, ואני כל יום אומר תודה רבה על מה שיש. מה שכן, ברור שאתה מאפשר לעצמך דברים שקודם לא יכולת. אם פעם היה לי אופנוע עם סירה, אז היום יש לי לקסוס. אבל זה רכב שבא לשמש אותי, אין לי סגידה לדברים האלה. אני ממש לא בקליקה של קוקטיילים ואירועים כאלה".

עדיין לא מעכל את זה. לא יודע מה יהיה בעוד חצי שנה

המכירה של רמקו לאלטשולר שחם התגלגלה מהר מאוד, בקצב שהרים לא מעט גבות בשוק. עוד לפני החתימה כינס רחימי את העובדים כדי לעדכן אותם. חלקם יישארו, חלקם יעזבו. "ברור שהעובדים לא יצאו מהשיחה הזו בצהלולים, כל אחד הרי דואג לפרנסה שלו", אומר הבן יניב. "אבל בסך הכל הם פרגנו, יש להם מטען שנצבר לגבי האדם, שמושפע מאיך הבעלים התנהל כלפי העובדים, ובמקרה של אבא המטען הזה מאוד חיובי". אלטשולר שחם כבר החליפו בינתיים את שמות הקרנות, "זו צורת העבודה של גילעד, מהר", אומר רחימי. "אמרנו שיעשו מה שמרגיש להם נכון. הקרנות כבר עברו, התיקים מועברים, שלחנו מכתבים לכל הלקוחות, נקבע פגישות עם נציג שלנו ונציג של אלטשולר, נעשה תיאום ציפיות, והלקוח יחליט מה הוא עושה".

עכשיו גם רחימי צריך להחליט מה הוא עושה. ביום שבו עדכן את הלקוחות נסע גם לבית אמו בבת ים, לספר לה. "השאלה הראשונה שאמא שלי שאלה אותי היא 'מה תעשה עכשיו?'. אחר כך היא התקשרה להגיד שהיא מאוד שמחה".

אז מה עכשיו? "אני מעריך שבסוף השנה הכיוון שלי זה לצאת מהביזנס ולעבור לפעילות קהילתית, בתחומים של תאונות דרכים, קשישים, חינוך. להרחיב את העשייה שלי למען החברה. מחשבות על העתיד ועל ללכת לכיוונים אחרים ולעשות דברים נוספים מחוץ לשוק תמיד היו, ועכשיו אני אוכל לעשות את זה". והבן יניב מוסיף: "בן אדם צריך להשיט את היאכטה - אף שלאבא שלי אין יאכטה ולא תהיה לו - בלי לקחת מגה גלופלקס לפני. כלומר, כשכוחו עדיין במותניו. לכן יש אצלו רצון לעצור, להוריד הילוך, לחיות את החיים, להתפנות לדברים אחרים".

"אף פעם אין זמן מתאים לזה", מדייק האב. "התקשר אליי לפני כמה דקות לקוח, כלכלן, אמר שיהיו עכשיו שלוש שנים מטורפות ואיך זה שאני לא אהיה בתקופה הזו בעסק. ככה זה, מתכננים דברים אבל החיים לוקחים אותנו למחוזות אחרים. זה הרי הזוי לחשוב מאיפה באתי ואיפה אני היום. פשוט הרגשתי שאני בשל, בשליש האחרון לחיי, לעבור לפעילויות נוספות. לא כי נמאס לי - אני עדיין קם בבוקר עם אותו מרץ, אותו להט, אותו ברק בעיניים, וקורא את העיתון בשש בבוקר ופותח את הבלומברג לראות מה עושים השווקים באסיה.

"תראו", הוא עוצר לרגע נדיר של פרספקטיבה, "כל המהלך הזה מלווה ברגשות מעורבים ואני עדיין לא מעכל את זה. אני לא יודע מה יקרה בעוד חצי שנה או שנה, אני לא יכול להגיד שהמהלך היה הצעד הכי טוב שיכולתי לעשות. רק עם הזמן נדע. אבל ירד ממני גם נטל האחריות הכבדה. ואני מאוד מתרגש. אני יודע שעשינו עבודה טובה. הימים האחרונים היו מדהימים מבחינת התגובות, אומרים לי שאין חברה כמו שלנו. לדברים האלה אין מחיר".

ומאחורי כל זה מסתתרת גם משאלת לב אחת שלא צלחה. 40 שנה אחרי שאבא של רחימי האמין שהבן צריך ללכת בדרכו, עם קו חלוקת גז משלו, רמי רחימי האמין שיניב צריך לנהל את עסק ההשקעות המשפחתי. 40 שנה אחרי שרמי רחימי נמנע מהגורל הזה, גם יניב עשה זאת. "הוא התבטא בצורה פשוטה: 'אני לא נכנס לנעליך. אני לא מעוניין לנהל בית השקעות'", מספר האב, והבן מבהיר: "אני נמשך פחות לצד הניהולי והרבה יותר לצד המקצועי". כן, זה נשמע בדיוק כמו הסיבה שהובילה את אביו, לפני יותר מ־20 שנה, לעזוב את הבנק. "עלתה אפשרות שניקח מנכ"ל שכיר, אבל אחרי מחשבה מעמיקה זה ירד. אחרי הכל האחריות לכסף של האנשים פה תמיד רובצת עליך, גם אם אתה לא מנהל בפועל. לכן החלטנו לחתוך", מוסיף יניב, ורמי רחימי משלים עם זה: "נכון שזו היתה ההעדפה שלי שיניב ימשיך, אבל זה רצונו והוא צריך לעשות מה שטוב לו".

לתגובות על הכתבה ליחצו כאן