אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אח שלי, כפרה, נשמה, אוהב אותך, סגור לי ת'פינה צילום: אלדד רפאלי

אח שלי, כפרה, נשמה, אוהב אותך, סגור לי ת'פינה

קווים מקסימים לדמותה של השפה הפוזיטיבית המהממת, שמחבקת את כולנו עד מחנק

28.09.2010, 11:56 | ארי ליבסקר

רחוב דיזנגוף, צהריים, חם, מיליון אחוזי לחות, מכונית שיוצאת מחניה ומכונית שנסעה ברחוב מתנגשות. הפגוש של המכונית שנסעה ברחוב נמחץ מעט, וזכוכית הפנס הימני הקדמי מתנפצת. הרכב שיצא מהחניה נפגע אף הוא ונמחץ בחלקו האחורי. אורות הרברס והווינקרים נשברו. אשה מטופחת בעלת מראה עדכני יוצאת מהאוטו שנסע במעלה הרחוב, ומתקרבת אל האוטו שניסה לצאת מהחניה. מאחורי ההגה שלו יושבת אשה בסביבות גיל 40, שנראית משכילה. היא המומה, מנסה לעכל את מה שאירע.

"את בסדר?" פונה אליה האשה מהרחוב, ומתכופפת כדי לבחון את פניה של ההמומה שאינה מגיבה. היא פותחת את הדלת, וההמומה עדיין לא מגיבה. היא נלחצת מעט: "מאמי, הכל בסדר? שאני אביא לך מים?". לפתע מתעוררת ההמומה: "לא, לא, לא, לא צריך, הכל בסדר נשמה, אני מאה אחוז, מותק, אני לא מאמינה שזה קרה דווקא עכשיו, ביום כל כך עמוס".

זאת מהרכב הנוסע ניגשת לרכבה ומביאה בקבוק מים חצי ריק. בשלב זה מתאספים סקרנים שמציעים להמומה לצאת מהרכב כדי לבדוק אם היא לא משותקת. מישהו מציע להזמין משטרה. "לא צריך", אומרת האשה מהרכב הנוסע, "אנחנו נסגור את זה בינינו". היא מגישה את הבקבוק ליושבת ברכב. "נשמה, את לא צריכה משטרה על הראש שלך, זה יתקע לך עוד יותר את היום". ההמומה עונה: "יו, זה מדהים שלא צריך משטרה".

נוסעת: "מה פתאום משטרה, מותק? מאמי, את יוצאת מפה וממשיכה את היום כאילו לא קרה כלום".

המומה: "בטח, בטח. אבל אני לא מבינה למה היית צריכה להמשיך, כפרה, כשראית אותי יוצאת מהחניה".

נוסעת: "מותק, לא ראיתי אותך. היית צריכה להסתכל קצת כשיצאת".

המומה: "אבל מאמי, הסתכלתי, ואז את נכנסת בי".

נוסעת: "חמודה, זכות הקדימה היתה שלי".

המומה: "ואת, מותק, זאת שנכנסת בי. יקירתי, אני כבר יצאתי מהחניה, ואת באת ונכנסת בי".

מוגזם, פרחי, לא אמין - כך היה נשמע לנו דיאלוג כזה רק לפני כמה שנים. אבל כיום הדיבור הפוזיטיבי, המעצים והמחניף הוא חלק מרכזי ודומיננטי משפת היומיום. עובדי הייטק קוראים זה לזה "אחי", ספרניות בבית אריאלה קוראות זו לזו "מותק". ואנשי אקדמיה כבר קובעים: מדובר בתופעה תרבותית.

רני רהב. "אין ספק, מתוק, שזה עזר בכל מה שעשיתי. אנשים מעדיפים לשמוע על עצמם דברים טובים, וזה יוצר אווירה טובה", צילום: יריב כץ רני רהב. "אין ספק, מתוק, שזה עזר בכל מה שעשיתי. אנשים מעדיפים לשמוע על עצמם דברים טובים, וזה יוצר אווירה טובה" | צילום: יריב כץ רני רהב. "אין ספק, מתוק, שזה עזר בכל מה שעשיתי. אנשים מעדיפים לשמוע על עצמם דברים טובים, וזה יוצר אווירה טובה", צילום: יריב כץ

הבלשן גלעד צוקרמן, פרופסור חבר ועמית מחקר באוניברסיטת קווינסלנד אוסטרליה, כבר עורר סערה, כשפרסם את הספר במחלוקת "ישראלית שפה יפה" ובו הגדיר את הטעויות־כביכול שאנחנו עושים בעברית כחלק מתהליך ההתפתחות שלה. עכשיו הוא מתפנה לנתח את הדיבור החיובי. "השאלה היא כמה זה אמיתי", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אין ספק שהגענו למצב שזה ריק מתוכן, אין כאן משהו אותנטי יותר. הישראלי חושב שהוא לא צבוע ומדבר בתכלס. כשאולמרט ביקר באנגליה, הוא אמר שהאנגלים לא יודעים מה משמעות המילה hypocrisy, כי אצלם זה כל כך מובנה בתרבות שזו ממש דרך חיים. אבל גם בישראל מדובר בצביעות במסווה מאוד עממי, לכן אנשים לא רואים את זה כצביעות, אבל אני קורא לזה הצביעות של האנשים העממיים".

לכל "מותק" יש אבא, ולכל "אח שלי" יש אח גדול. מהפכת הטלוויזיה של העשור האחרון בהחלט סייעה להפיץ את התופעה, מז'רגון משתתפי הריאליטי ועד זרם הקומפלימנטים של שופטי "כוכב נולד", ובראשן מחדשת השפה העברית מרגלית צנעני, שהצליחה אפילו להמיר קללה למחמאה בדמות "זמר בן ז...מר". לארז טל, פעם נושא דגל הציניות, היתה דריסת רגל משמעותית, בסיועה של אורנה בנאי בתפקיד לימור. אבל איכשהו התדמית הפוזטיביסטית לא דבקה בו. "היום", טוען טל, "אני לא האדם שמייצג את הדיבור החיובי בתוכנית שלי בקשת. אני יותר סאטירי, לא אחד שמשתמש ב'מותק' או 'אחי'".

האיש שמזוהה יותר מכל עם השפה המאדירה הוא צביקה הדר, שיצא עמה לדרך בימי ה"קומדי סטור", שכלל אותה ב"שמש" והפך אותה לשפת הממלכתיות הרשמית ב"כוכב נולד". גם בחייו מחוץ למסך, או לפחות אלו המשתקפים במדורי הרכילות, זו השפה שלו: אפשר לתפוס אותו מוריד צ'פחות ודאחקות תוך פיזור "אחי", "מותק" ו"בובה" לכל עבר, עם חיוך זחוח על הפנים וסיגר בין האצבעות. הדר נוהג לפלס את דרכו בלבביות שכונתית, ועוטף את בן שיחו בחיבוק דובי דביק. זו לא רק שפה, זו גם אסטרטגיה. כך, למשל, הצליח לחלץ ראיון נדיר מאיש העסקים פיני זהבי. "באתי אליו בתור בן אדם, אח שלי, דיברתי אליו בצורה לבבית. לא הייתי בתפקיד עיתונאי או איזה מישהו ביקורתי. פשוט מותק עממי".

זה חלק מובנה באישיות שלך?

"סבבה, כן, אני באמת לבבי, לא ציני. אני נותן לעצמי להתרגש מדברים שמרגשים אותי באמת, ואני לא שופט. אני גם יכול להתרגש ממשהו שהוא קיטש. הוא מרגש אותי אם הוא נכון. אני גם לא שופט את האנשים בתוכנית החדשה שלי בקשת, על ישראלים שהצליחו באירופה. לדוגמה, יש שם הורים ששלחו את הילד שלהם בגיל 10 לפנימייה כדי שיהיה כוכב כדורגל. בכלל לא שפטתי אותם. זרמתי. כל אדם אחר היה שופט את זה".

השפעת על דור שלם להיות פוזיטיבי?

"זה לא נראה לי, אח שלי. אני אומר את זה בצער רב, אף על פי שאני פוזיטיבי".

"parole, parole, parole", מזמזמת המפיקה והעורכת הדוקומנטרית סיגל ראש את השיר של אלן דילון ודלידה. "'מילים, מילים, מילים'... זה שיר שמדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה מילים מעופפות באוויר, כשהן צבועות בחיוביות מוגזמת ומתרחקות מן האמת. אבל אין מה לעשות, גם אני חלק מזה. אומר לך את זה כך: עדיין לא נתקלתי כאן בגאון שמצא תרופה לסרטן או לאיידס, אבל המילה גאון בתחום שלנו היא בעלת הרייטינג הגבוה ביותר בתעשייה. כל אחד הוא גאון - כמעט בכל ישיבת פיתוח או תוכן, בשלב הניים דרופינג, יש גאון תורן. לעתים זה גם בא עם בונוס: הוא גאון ומדהים. מדהים נהפכה למילה שגורה, שאתה משתמש בה כמעט בכל משפט. נגיד אתה הולך לאכול סתם פיתה בחומוס בשעת צהריים במסעדות של רמת החי"ל. עובד הדלפק מצ'פר אותך בחציל מטוגן. מיד תשלוף את המילים: 'מדהים, תודה, אין דברים כאלה, מדהים'. שים לב שזה תמיד בא בלופ, תמיד ברצף".

צביקה הדר. "אני נותן לעצמי להתרגש מדברים שמרגשים אותי באמת, ואני לא שופט, גם דברים שאנשים אחרים שופטים. אני זורם", צילום: רועי חביב צביקה הדר. "אני נותן לעצמי להתרגש מדברים שמרגשים אותי באמת, ואני לא שופט, גם דברים שאנשים אחרים שופטים. אני זורם" | צילום: רועי חביב צביקה הדר. "אני נותן לעצמי להתרגש מדברים שמרגשים אותי באמת, ואני לא שופט, גם דברים שאנשים אחרים שופטים. אני זורם", צילום: רועי חביב

ברצף, עם פסיקים במקום נקודות, כאילו נחרץ אבל בעצם נימוח. ובעיקר מאוד נוח. תשאלו את רני רהב. הוא עשה מזה קריירה. פעם, למשל, הוא הסביר לי שלב לבייב הוא האדם המדהים ביותר שפגש בחייו, פשוט אדם נפלא, וכשאתה עומד לידו אתה מרגיש את הכוח האדיר, האלוהי, שקיים בו. את אותם סופרלטיבים בוורסיה הנקבית הוא גם הדביק לשרי אריסון, ולאחרונה גם לשלמה אליהו. כך זה נשמע, בשיחה מקצועית שגרתית וקצרה לצורך הכתבה הזו.

שלום, רני.

"היי יקירי, חמוד, מה קורה מותק?".

אתה חושב שהדיבור הפוזיטיבי עזר לקריירה שלך?

"אין ספק, מתוק, שזה עזר בכל מה שעשיתי והוביל אותי למה שאני היום. אנשים מעדיפים לשמוע על עצמם דברים טובים בכל מצב, וזה גם יוצר אווירה טובה ב־99% מהמקרים. תכתוב: אני פוזיטיבי, אני מדבר פוזיטיבית".

כשאתה קורא ללקוחות שלך, מבכירי המשק, "מאמל'ה" ו"מותק", הם מתחברים לזה?

"תראה, לא לכל אחד אני קורא ככה. יש אנשים מבוגרים, בני 70, אני פונה אליהם בצורה אחרת, זה דור אחר".

איך אתה פונה לשרי אריסון?

"את השאלה הזאת תוריד מהפרוטוקול".

תרבות היחצנים היא אחד הגורמים שהכניסו את הדיבור הפוזיטיבי גם לעולם הפיננסי, שבו מככב בעיקר "אח שלי". האנליסט צחי טל, לשעבר איש בית ההשקעות פסגות וכיום בקרן Odyssey, מסביר: "האנליסטים מתחלקים לשניים - יש כאלה שהם יותר אנשי מכירות, הם ימכרו לך הכל במלים פוזיטיביות ותמיד ייתנו תחזיות טובות. הם משתמשים הרבה במילה 'אחי', והם משתמשים במילים שהכי יקרבו את הלקוח. אנליסט אחד אמר לי שלפעמים כדאי להגיד ללקוח 'אח שלי, זה סבבה של מניה' - וזה הרבה יותר אפקטיבי מניתוח ארוך ומפורט".

מרגלית צנעני. הטלוויזיה סייעה להפיץ את התופעה, מז מרגלית צנעני. הטלוויזיה סייעה להפיץ את התופעה, מז'רגון משתתפי הריאליטי ועד זרם הקומפלימנטים של שופטי "כוכב נולד" | צילום: אלדד רפאלי מרגלית צנעני. הטלוויזיה סייעה להפיץ את התופעה, מז

זה מוכר, וזה מורח. "יש פה אינסטרומנטליזציה, שבעצם זה שנגיד את זה - הבן אדם יהיה נחמד אלינו, גם אם בדרך כלל הוא לא נחמד אלינו", אומר פרופ' צוקרמן. "לכאורה הדיבור של 'אח שלי' ו'מותק' הוא מאוד לא אנגלי, אבל התוצאה היא מה שמכונה באנגלית cordiality - לבביות, דיבור מנומס מאוד. הנימוס האנגלי הזה דומה מאוד ל'מאמי' ו'כפרה', כי המטרה היא אותה מטרה: לגרום לאדם השני להרגיש פחות מאוים. למעשה מדובר בצביעות, כי האדם שמשתמש בשפה הזאת יכול גם לא לשים עליך זין באמת. הרי זה שאומר לך, 'גבר, אתה יוצא מהחניה?' הוא זה שייתן לך מכות אם לא תצא ממנה".

גם שרית סרי קושרת בין המאיים לממתיק. סרי עומדת לפרסם בקרוב בהוצאת עם עובד ספר שיעסוק בין השאר בתופעת הדיבור הפוזיטיבי, בפרק שכותרתו "מותק, כפרה, מאמי, נשמה". "לפעמים אנשים אומרים לי 'בואנ'ה, זה חרא של דבר, אחותי'", היא אומרת. "זה אלמנט מרכך. ברוב הפעמים לדעתי הדיבור הזה הוא תוספת מרככת לביקורת לא נעימה, לדברים מאוד קשים שצריכים להיאמר - פותחים בדיבור מקדים כזה, שימתיק, שיקרב. משתמשים בו גם לפני שמבקשים ממישהו משהו. אם מישהי צריכה ממני מספר טלפון ואין לה חשק לדבר איתי, היא שולחת אליי הודעה: 'הי מותק, תסמסי לי את הטלפון של זה וזה'. לפעמים אני חושבת שזה קורה כי השפה שלנו מתומצתת לאס.אם.אסים. כבר לא צריכים את הנימוס ואת הסחור סחור של שיחה קלה, שרק אחריה מגיעה הבקשה. מצאנו פתרון - את הקיצור והדיבור הפוזיטיבי של 'מותק'".

עטרה אופק, עורכת פרילנסרית בעם עובד ומרצה על השפה העברית החדשה, מסכימה ש"השימוש במילות האדרה נועד ליצור מצב של ריכוך, וכל התופעה קשורה באופן ישיר לאגרסיביות, ולכך שהחברה הישראלית נהפכה לגדולה ומנוכרת. הדיבור הזה הוא לדעתי חיובי ואפקטיבי מאוד, עדיף על שימוש בשפה גסה ובוטה. כולנו זוכרים את המקרה שבו נהרג אדם כי הוא שאל מישהו משהו בצורה שלא נראתה לו. אם הוא היה קורא לו נגיד 'גבר' או 'אח שלו', יש סיכוי שהוא היה חי היום. יש לי חבר קרוב שבכל פעם שאשתו מתקשרת אליו, הוא קורא לה במילים חמודות: 'כן, מותק שלי', 'כן, יפהפייה שלי'. בחלק מהפעמים היא מתקשרת בדרישות מאוד קשות, אבל תמיד הוא מסביר ומדבר איתה ב'מאמי מותק'. גם כשהם רבים, הדיבור ביניהם הוא ב'מאמי מותק'. יש בזה פן מגוחך, אבל גם פה אפשר לומר שזה עדיף על צעקות ואלימות".

הספרות לא עומדת בקצב. ב"אלנבי" של גדי טאוב אפשר להרגיש את הדיבור הפוזיטיבי, וגם ב"פתאום דפיקה בדלת", ספרו האחרון של אתגר קרת. אחד הגיבורים של קרת, בסיפור הנושא, מנסה להיפטר מסוקר שהופיע בדלת בזמן לא מתאים: "'זה האחיין שלי משבדיה', אני משקר. 'הוא בא לכאן לקבור את אבא שלו שנהרג במפולת שלגים. אנחנו בדיוק עוברים על הצוואה. תהיה מוכן בבקשה לכבד את הפרטיות שלנו ולעזוב?' 'חאליק', טופח לי הסוקר על השכם, 'כולה כמה שאלות. תן צ'אנס לאחיך להתפרנס. משלמים לי לפי גולגולת'".

עם זאת, מבקר הספרות והתרבות אריק גלסנר סבור שלמרות הפופולריות הרבה של תופעת הדיבור החיובי, הספרות בת זמננו ממעטת לשקף אותה ולעבד את התופעה ואת המשמעויות שלה. בהדרגה, הוא מעריך, היא תחלחל גם לשם, ובינתיים יש לו הסברים משלו. גלסנר מספר כי בשבוע שעבר נכנס למונית בשעת לילה מאוחרת, והנהג קרא לו צדיק ושאל אותו לאן הוא רוצה לנסוע. "התחושה היתה שהוא אומר 'צדיק' לאיש זר שיכול להיות עוין ועלול לברוח בלי לשלם.

"בעצם מה שקרה הוא שכדי לנטרל מציאות של זרות משתמשים במילה צדיק, שהיא מקבילה למילה גבר, ויוצרת מחויבות, מבטיחה שאדם שנקרא צדיק לא יברח בלי לשלם. כדי לפוגג את הזרות והסכנה שבזרות הוא יצר סוג של פלישה למרחב שלי, וזה בעצם סוג של תוקפנות במסווה של פמיליאריות. אני בעצם צדיק, ואני בצד שלו, ואני לא צריך לברוח. יש פה מציאות של חברה מאוד תחרותית, שכל הזמן מפחדת שיתקעו לה סכין בגב. כדי לנטרל את זה משתמשים במילות קירבה. זה בדיוק מנגנון ההגנה שפרויד קורא לו תצורת תגובה - כשיש לך יחסים עוינים כלפי מישהו, אתה דווקא מחבק אותו ואומר מה שלומך. זה גם פועל בשימוש בביטוי 'אחי'. פועלים כאן רגשות של תוקפנות. גם כדי להכחיש אותם וכדי למנוע פגיעה, אתה פועל בדיוק ההפך. זה צד אחד.

"יש גם צד אחר, שקשור לרעיונות של ניו אייג', שכולנו בעצם שרשרת אנושית אחת. אבל הם נשארים ברמה השטחית. לפעמים השימוש במילה 'אחי' קצת דומה לתחרות של סנסציה חדשותית. כולם מתרגשים ורואים את ההוא שרצח את הבנות שלו, ומצטערים שזה קורה, ומרגישים נורא אנושיים, אבל אחרי זה הם שוכחים את זה. ככה גם כשמישהו אומר לך 'אחי' - בהתחלה אתה מרגיש משהו, אבל מיד ממשיכה השיחה ואתה שוכח".

אז יש כאן נימוס, וריכוך, והגנה, ועוד עניין אחד, תרבותי. מתי שמואלוף - משורר, איש הקשת המזרחית הדמוקרטית ופעיל בקבוצת גרילת תרבות - מזכיר שהשימוש במילים "כפרה" ו"אחי" הוא בעצם גלגול של דיבור מהתרבות המזרחית. "בדור האחרון זה התקבל באופן נרחב ביותר - כמו מוזיקה מזרחית ותופעות אחרות שנתפסו בעבר כ'נמוכות'. יש כאן, כמובן, גלגול ישראלי של המסורת המזרחית - זו שמקפידה על פניית כבוד לאדם מבוגר, למשל ב'אבא' או 'סבא', נהפכה עכשיו לפנייה שמבטלת את ההיררכיה, הופכת כל אחד ל'אחי' ומחליפה את הכבוד בזלזול. ועדיין יש לזה הקשר מעמדי".

עטרה אופק קושרת את ה"אחי" למקום אחר, לחיים הישראליים בקבוצה. לטענתה, הדיבור הפוזיטיבי נולד אצל המטיילים במזרח. "תחושת הקירבה והשייכות של המטיילים", היא אומרת, "חזקה מאוד. זה המקום שבו אתה מרגיש באמת שייך לקבוצה".

אין דברים כאלה, איור: עידו סולימן אין דברים כאלה | איור: עידו סולימן אין דברים כאלה, איור: עידו סולימן

גם דניאל אמית עושה את הקישור הזה. אמית הוא במאי שמתעד את העולם הרוחני ואת תרבות ה"מיינד אקסטנשן" יותר מ־20 שנה, ושהיה מראשוני המטיילים במזרח. הוא סבור שהדיבור הפוזיטיבי דומה לטיפול התנהגותי שפורח בשנים האחרונות ונקרא NLP (Neuro-linguistic programming). לפי השיטה, השימוש שאתה עושה במילים גורר פידבק מהזולת, ובסופו של דבר יוצר את המצב התודעתי שבו אתה נמצא. אם תקלל זה גם מה שיקרינו עליך, ובתורך תקרין חזרה על הסובבים אותך. אם תדבר חיובי, תזמין תגובות כאלו ותמשיך להקרין את הפוזיטיביות. "אחי", אומר אמית, עושה אותו הדבר.

"כשאתה שומע מישהו אומר לך 'אחי', זה יגרום לך לחייך ולצאת מהנוקשות, אם תרצה או לא ואם זה אמיתי או לא. החבר'ה שהיו במזרח הגיעו ממציאות צבאית, שבה חוו דיבור שהפוך מפוזיטיבי. מי שיושב במחסומים לא בדיוק מדבר בצורה פוזיטיבית. 'מניאק' ושאר המילים שהיו פופולריות בשנות השמונים והתשעים, ואני לא רוצה להשתמש בהן פה, היו חלק גדול מאוד בשפה שלנו. אולי אנחנו לא זוכרים את זה, אבל כך כולם דיברו פה פעם. ובמזרח, כמה שזה נשמע מוזר, התחיל סוג של אוונגרד לשוני. הקבוצתיות, או מה שנקרא הג'מעה הישראלית, נהפכה למשהו משמעותי מאוד. אחד הדברים שמאפיינים את הישראלים במזרח הוא האחווה והסולידריות, וזה הופך אותך מיד לאח שלי. יש ביטויים כמו 'חבל"ז' או 'הפוך על הפוך' ששוברים את הליניאריות של השפה ואת הסדר הקיים, ואז כשאתה אומר למישהו 'אחי' ו'כפרה' הדיסוננס נעלם ואתה יוצר תחביר חדש. הבריחה של הישראלים מן המציאות הקשה, שבה הם הופכים את השפה שלהם לאנושית יותר, זו בעצם שבירה של האפרטוס הצבאי, שבנוי מדיבור פיקודי. הוא גם יוצא למשהו שונה, ובורח ממכתש הזמן של העולם המערבי. הדיבור הפוזיטיבי מתאים בדיוק לאימרה הבודהיסטית שאומרת, תנשום קודם, ואחר כך תדבר. ה'כפרה' וה'מותק', זה כמו שאמרו לנו פעם לספור עד עשר. זה מעין מעצור שמאפשר לך לנשום מעט".

צַדִּיק (ש"ע, זכר)

"נהג המונית קרא לי 'צדיק' כדי ליצור מחויבות, שלא אברח בלי לשלם. כדי לפוגג את הזרות ואת הסכנה שבה הוא פלש למרחב שלי, וזו בעצם תוקפנות במסווה של פמיליאריות" מבקר הספרות אריק גלסנר

אָחִי (ש"ע, זכר, בשייכות)

"התחיל במזרח כתגובה ל'מניאק' ושאר המילים שהיו פופולריות בעבר. הישראלים הופכים את השפה לאנושית יותר כבריחה מהמציאות הקשה, מהצבא, וזו גם בריחה בודהיסטית מהזמן המערבי" הבמאי והמטייל דניאל אמית

גֶבֶר (ש"ע, זכר)

"היה מקרה שאדם נהרג כי שאל מישהו משהו בצורה שלא נראתה לו. אם הוא היה קורא לו 'גבר', יש סיכוי שהוא היה חי היום. זה דיבור אפקטיבי, מרכך, ועדיף על שפה בוטה ועל צעקות ואלימות" מומחית הלשון עטרה אופק

סַבָּבָּה (תואר, זכר)

"האנליסטים משתמשים הרבה ב'אחי' ובמילים שיקרבו את הלקוח. אנליסט אחד אמר לי שלפעמים כדאי להגיד ללקוח 'אח שלי, זה סבבה של מניה' - וזה הרבה יותר אפקטיבי מניתוח ארוך ומפורט" האנליסט צחי טל

אֵין דְּברים כָּאְלֶּה

"אתה הולך לאכול סתם פיתה בחומוס. עובד הדלפק מצ'פר אותך בחציל מטוגן. מיד תשלוף את המילים: 'מדהים, תודה, אין דברים כאלה, מדהים'. זה תמיד בא בלופ, תמיד ברצף" הדוקומנטריסטית סיגל ראש

כַּפָּרה (ש"ע, נקבה)

"גלגול של דיבור מזרחי, שבדור האחרון התקבל באופן נרחב, כמו מוזיקה מזרחית. אבל אם במסורת המזרחית יש פניית כבוד לאדם מבוגר, עכשיו מבטלים את ההיררכיה, מחליפים כבוד בזלזול" איש הקשת המזרחית מתי שמואלוף

תגיות

85 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

85.
מצטער, אבל חצי מזה זה פשוט ערבית שחדרה לעברית
סבבה זה פשוט צבאבה הערבית. בערבית יש יותר כבוד כי גיל משחק תפקיד בכינויים. ככה לאנשים קוראים לא רק אחי או אחותי, אלא דוד, סבא, אבא וכו'. אני זוכר שהייתי ילד קטן ולא הבנתי למה פועל בניין ערבי שהיה צעיר מאבא שלי אולי בעשר שנים קורא לאבא שלי אבוי. אמרתי לעצמי, זה אבא שלי, לא אבא שלך. מה אומר ומה אגיד, תיסלמו יא ח'ואג'את. בסוף ישראלית תהיה 50% ערבית 50% יידיש ובא שלום על ישראל.
לוי , הולנד  |  07.10.10
84.
הבעיה שאתה מרגיש לא נעים לא לדבר ככה...
אצלי בעבודה (כולם סטודנטים או בעלי תואר) מדברים ככה כל הזמן. אני אינני מדברת ככה, ולכן מסתכלים עליי בצורה עקומה - כאילו שאני קרחון חסר רגשות. מה יהיה הסוף עם התרבות והרמה האנושית בישראל?? יש תחושה שדור הולך ומתקלקל, וחבל.
כפרה שכזאת  |  06.10.10
83.
סוף סוף העברית קמה לתחיה
איעזר בן יהודה עשה לה הנשמה, עיסוי לב, והיא סוף סוף חיה. מי שחושב ששפה זה משהו תיקני של אקדמיה לא מבין כלום בשפות. שפה זה תקשורת בין יצורים ליצירת שיתוף פעולה ואהבה. וסוף סוף גם העברית חיה היא סיימה את האוניברסיטה עם תואר מהאקדמיה ללשון והיא יצאה לחיים האמיתיים. סוף סוף בני הבנים של אלו שנולדו לעברית תופסים פיקוד. לא צריך את ימי בית שני - יש בית שלישי רלוונטי תוסס וחי.
לוג  |  03.10.10
81.
חדשות לכל יפי הנפש משמרי השפה העברית
עגה היא אופי תרבותי שנפוץ ברוב המדינות אם לא בכולן. המוטציה שהשפה העברית עברה במשך השנים אל תוך החברה הישראלית היא תהליך טיבעי ונכון. אמנם הנמען לא תמיד מרגיש בנוח עם פנייה כגון "אחי, או "נשמה שלי", אך אין בזה לשלול, לקטלג או לפסול אופי זה של דיבור אשר מעיד בעיקר על יצירתיות לבבית אשר יהיה היפוקרטי ככל שיהיה- זה לא המדד לחריצת גורל הסלנג. היפוקרטיות תבוא היטב לביטויה גם בשפה הרמה כביכול. להגיד שזו לא שפה ולא תרבות- זו היפוקרטיות לשמה עם תיבול אגרסיבי של יהירות.
חביב הקהל  |  02.10.10
לכל התגובות