לקבל החלטות

התרשומות שיצאו לאור השבוע מתוך האוב, או אם תרצו מתוך גנזך המדינה, חשפו דיונים מדכדכים ממלחמת יום הכיפורים. המסמכים מרשיעים את קברניטי המדינה בהלם ובמורבידיות פתולוגית; עובדה לא מרעישה לנוכח הבנתם שמצבה של המדינה הוא על פי תהום. מלחמת יום הכיפורים נסתיימה בניצחון מעוטר באלפי מתים, והאגו הלאומי נאלץ להתאים את עצמו למצב החדש. הערבים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, כבר לא הצטיירו ככל כך מטומטמים, ואנחנו, ולא רק בעיני עצמנו, נראינו פחות חכמים.

נדמה שהמפנה בתדמיתם של פוליטיקאים במדינת ישראל חל אז. עד מלחמת יום הכיפורים מפקדי הצבא והפוליטיקאים היו כל יודעים וכל יכולים. מאז התברר שהמפקדים בצבא הם אנשים די רגילים, והפוליטיקאים מתבלטים בעיקר בכושר ורבלי.

נדמה לי שהגילוי שלא מדובר בממציאי הגלגל לא מפיל אף אחד מהכיסא. אך לא זו הסוגיה המטרידה באמת.

הדאגה הלאומית שלנו, מתברר, הרבה יותר קונקרטית. אחרי שישה עשורים של מלחמות דמים שבה לשלוט בארץ האטמוספרה ששרתה כאן אחרי מלחמת ששת הימים. כל הערבים מטומטמים ורוצים להשמיד אותנו, אבל אנחנו יודעים להגן על עצמנו, כאילו איננו תלויים גם היום, כמו אז, באמריקאים. כך נשמע קולה של הזחיחות אז והיום.

אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שראש הממשלה נזקק לחבילת הטבות מפצה ומשופרת יותר ממה שכבר קיבל מהאמריקאים כדי לשכנע את שרי הקבינט שכדאי להקפיא את ההתנחלויות לעוד חודשיים? על פי הלך הרוח שנע בין בני בגין לסילבן שלום, גם עם חבילה משודרגת יתקשה נתניהו לשכנע את שריו ואת מרכז הליכוד שהפשרת הבנייה תתקע את תהליך השלום. הרוב בממשלת ישראל חושב שהפלסטינים מורחים את כל העולם. אם כך, מה היה קורה לו היתה הממשלה מאפשרת לנשיא אובמה להיווכח בכך בעצמו? בינתיים תגובת הממשלה להצעתו של אובמה היא שתיקה רועמת. דיונים בהמשך ההקפאה לא מתקיימים, ומי שמוצג בעולם כסרבן כפייתי היא מדינת ישראל ולא הפלסטינים.

מי שמזועזע מדיין, שהחליט להפקיר פצועים בקו התעלה, יכול לשאול את אבא של מדחת יוסוף על בנו, שדימם למוות בקבר יוסף 27 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, או לבקר באוהל את אביבה ונועם שליט, שממתינים כבר ארבע שנים שמדינת ישראל תמצא את הדרך לחלץ את בנם. דיין קיבל החלטה, גם אם אומללה, לאחר שהבין כי המצב נואש. היום התפיסה הכללית היא לא להחליט ולהעביר את הכדור הלאה — לחמאס, לאבו מאזן, לאובמה, ובאין כתובת למסירה — לרוח.