דור מייסדי הבורסה: "הנשמה הוחלפה במחשבים"

משה לביא, אליעזר כרמל, צבי לובצקי ורמי תמרי, מדור המייסדים של הבורסה המקומית בתל אביב, התרגשו מאוד לשוב ולהיפגש במסגרת פאנל שערך "כלכליסט" לרגל חגיגות 75 שנה לבורסה, לאחר שנפרדו דרכיהם לפני שנים רבות, כשהלכו איש איש לדרכו העצמאית.

בפאנל רווי נוסטלגיה נזכרים הארבעה בערגה בימים הרחוקים של שנות השישים, כשהבורסה עוד היתה בחיתוליה והכל היה פשוט יותר אך עמוס אדרנלין, אמוציות ומגע אישי. "אני מתגעגע לתקופה ההיא כמעט כמו שאני מתגעגע לתקופה שבה הייתי צעיר", מסכם משה לביא, זקן השבט. "היום חסרה הנשמה שהיתה פעם, היא הוחלפה במחשבים".

"הבורסה היתה אז עסק של שני חדרים בקומה שלישית בפסאז' באלנבי", נזכר צבי לובצקי, מבעלי השליטה בבית ההשקעות אי.בי.אי. "בחדר אחד סחרו באיגרות חוב שלא עניינו אף אחד, חוץ מזה שהיה מסחר נושא פרסים, כיוון שבשנות המדינה הראשונות האג"ח הממשלתיות נשאו מספר סידורי שלקח חלק בהגרלה. האקשן האמיתי היה במניות.

היה אולם עם חלון שמאחוריו ישבו הספקולנטים, שהיו הדלק שהפעיל את השוק. קראנו להם 'האינדיאנים' - אנשים שקונים בלי להבין מה ופועלים באגרסיביות. כל פעם שהיה בא צלם עיתונות הם היו מסתירים את הפנים כדי שלא יזהו אותם, ממש כמו בכלא רמלה. היה דיון ארוך אם מותר להם לעשות סימנים למבצעים שלהם, אבל לא רק שזה היה חוקי, האנשים הללו היוו פקטור משמעותי במסחר במניות, בעיקר בקטנות. בהמשך הבורסה שכרה סדרנים שיסדרו ויווסתו את ההמון".

עבור לביא אזכור האינדיאנים והניסיון לנפץ את התדמית המיתולוגית של הבורסה בראשית דרכה מרגיז, אפילו כואב. "לעשות מהעסק הזה כאילו הכל היה משחקי רחוב ואינדיאנים זה לא כל כך שייך למציאות. צריך להבין שחיינו מאותם אינדיאנים. הם היו נציגי הציבור והיו נותנים הוראות. בתקופה ההיא ההילה של הבורסה היתה גדולה יותר מזו של היום. כשהיו אומרים בורסה, זה היה עושה רושם רב".

שוק של העם

"אנחנו רואים את התקופה הזו כתקופה יפה. מכל הזמן שהיינו יחד נוצרה אווירה משפחתית, כולנו היינו חברים. ומה קורה היום? בלי המכונות העסק לא יכול לעבוד", אומר לביא. "מה שחסר היום זו הנשמה שהייתה פעם. ההבדל העצום בין אז והיום אינו באנשים, שלא השתנו באופן מהותי. התכונה הבולטת ביותר של השוק אז היתה שזה היה שוק של העם. המנוע של המסחר היה הציבור, פנסיות לא התעסקו בבורסה. היום זה בעיקר שוק מוסדי. הבורסה נשלטת על ידי קופות הגמל, והפרטים בשוליים".

"ההפסקות הגדולות במסחר בבורסה התרחשו כי הציבור קיבל מכה", מסביר לביא. "המצב הכלכלי עזר לזה: התקופה שמ־1964 עד 1970 היתה תקופה קשה. אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור, אחריה בוא סאדאת - זה טלטל את השוק. היום כשהשוק יורד ב־2% אומרים שהשוק נופל. אז השוק צנח בעשרות אחוזים". לביא נזכר בכנס שנערך בנובמבר 1977, לפני בוא סאדאת, במלון סמואל. "כולם התלהבו, הודיעו שסאדאת מגיע במוצאי שבת וציפו לפריחה מחודשת, היו בטוחים שהשוק יעלה. הוא אכן הגיע במוצאי שבת, אבל העסק התמוטט והמניות ירדו ב־25%, כולל מניות הבנקים. כל הציבור היה אז בשוק".

"היתה נשמה לעסק הזה. הוציאו ממנו את הנשמה והכניסו את המחשבים", אומר לביא. "היום אתה יושב במשרד, מגישים לך קפה ואתה לוחץ על כפתור, לא כמו אז. אני הייתי שמרן, כל חידוש בעיניי הוציא את הנשמה מהמסחר. אני זוכר שהיינו רואים מישהו צועק 'אני רוצה לקנות', אבל ידענו שבעצם הוא רוצה למכור - עניין של אינטואיציה והיכרות עם האנשים, קצת כמו פוקר. גם היינו מופיעים הרבה בטלוויזיה, היינו סלבריטיז".

לביא הוא שם דבר בקרב קהילת הסוחרים הוותיקים. ל"כלכליסט" הוא מספר איך החל את דרכו ב־1962 כמנהל המחלקה לניירות ערך בבנק מזרחי. "היינו אני ועוד פקידה", נזכר לביא. "הייתי רץ תמיד למוריץ טוכלר, שנחשב מורה של הרבה ברוקרים בבורסה, עד שהפקידים האחרים התלוננו למנהל הכללי, אהרון מאיר, שאני לא עובד. מאיר הציע לי להקים מחלקה ולהיהפך לחבר בורסה, וזה מה שעשיתי".

שלחנו את הכרוזים ללמוד פיתוח קול

צבי לובצקי עשה את צעדיו הראשונים בשוק ההון בשנת 1968. "דויד וייסברג ואנוכי, ולימים גם עמנואל קוק (שותפיו של לובצקי בבית ההשקעות – ר"ב ונ"ס), ניסינו אז רעיון שנשמע מטורף: ביקשנו שייתנו לנו - אנשים פשוטים מן הרחוב - כסף פרטי לנהל עבור אחרים. בשלב מסוים החלטנו לנסות להיות חברי בורסה", הוא מספר. "צריך להבין שאז הבורסה הורכבה בעיקר מבנקים וממשה לביא. באתי למשה להתייעץ והוא אמר לי שבורסה זה דבר מצוין, שומעים ורואים הכל. הגשנו בקשה לחברות והתקבלנו".

אליעזר כרמל התחיל מעט אחריהם. "אני הייתי נציג של בנק ישראל בבורסה בשנות השבעים המוקדמות. לאחר שפרשתי מהבנק, עזרתי לבורסה לעשות שני דברים: לכתוב מדריך כתבי אופציה ולהסביר איך עובד מנגנון האג"ח. אני זוכר שלקח לי זמן להסביר למנכ"ל הבורסה אז איך ייתכן שכשהתשואה עולה, המחיר יורד". כרמל זוכר גם את המעבר של הבורסה מאלנבי למשכן החדש באחד העם: "בינואר 1983 עברנו למשכן מפואר יחסית עם רצפה נאה, זירות מכובדות. יומיים לאחר מכן היו נפילות במניות, והציניקנים אמרו 'תנו לנו בחזרה את הבניין הישן'".

כרמל שימש גם הבוס הראשון של רמי תמרי, הצעיר בחבורה, בבנק ישראל, כשהחל את דרכו בשוק ההון לפני 30 שנה. "ב־1981 יוסי ניצני (מנכ"ל הבורסה דאז - ר"ב ונ"ס) פנה אליי וביקש ממני להיות מנהל המסחר בבורסה. התקבלתי כשהייתי בן 26, מנהל המסחר הצעיר ביותר שידעה הבורסה". לימים נהפך תמרי לסגן מנהל הבורסה.

כמנהל מסחר היה תמרי אחראי על המסחר בבורסה, שהיה לדבריו מסחר פומבי בצעקות. תמרי מגלה כי תפקיד הכרוז דרש מיומנויות לא שגרתיות, שלא היו מביישות אפילו זמרות אופרה. "הייתי צריך לבחור בכרוזים שיש להם מיומנות בלדבר ולשמוע בו־זמנית ולהחליט מי הכריז ראשון.

הם היו כותבים את מניית טבע, למשל, והיו מכריזים, 'עכשיו סוחרים בטבע'. כולם היו צועקים את הפקודות, הכרוז רשם ידנית, סיכם והודיע את סך הביקושים, ואז העלה את המחיר מהר או לאט. הנציגים צעקו 'למכור' כנגד עודף הביקוש. הכרוז היה צריך להקשיב לביקושים ולהוריד את הביקושים עד איזון בין ביקוש להיצע. מאחר שהכרוזים היו צריכים להשתלט על הרבה צועקים, הם היו סובלים מצרידות. שם התחיל לדעתי 'כוכב נולד'. לקחתי את הכרוזים שלי לד"ר עזרתי ז"ל, מומחה לפיתוח קול לזמרים רבים, ולימדנו אותם איך לנשום תוך כדי דיבור כדי לא להיות צרודים".

סטריליזציה של המסחר

אתם חושבים שהשיטה הישנה עבדה טוב יותר, עם הרבה פחות רגולציה?

לובצקי: "צריך להבין שבשנות השישים והשבעים היה מדובר בשוק קטן שלא הזדקק לרגולציה מסיבית. הבורסה נחשבה אז לאיזוטרית. כמויות הכסף היו קטנות, ובכל נייר סחרו רק פעם אחת ביום. רק בקדנציה של אריה מינטקביץ כיו"ר רשות ניירות ערך נכנסה יותר רגולציה, שבאה בד בבד עם השינוי באופי של האנשים והיחס שלהם למסחר.

עוד הוסיף לובצקי: "בסך הכל כשמסתכלים היום אחורה, אני גאה מאוד, כי היינו ועודנו מתקדמים יותר מהרבה בורסות בעולם. יש פה דברים שאין באף בורסה בעולם כמו מסחר אמיתי באג"ח, כשבעולם יש עושי שוק ואין מחיר עם תחרות חופשית. הטכנולוגיה בישראל היתה בין המתקדמות".

עוד הסביר: "בתקופה של המייסדים היו בבורסה 50 עובדים, מתוכם 40 בחורות שישבו עם מכונות פאסיט של הנהלת חשבונות. כל סוף שנה היו סוגרים את הבורסה והבנקים כדי לעשות השלמות של החשבונות. ואז באו המחשבים וזיעזעו את המערכת: 40 הבחורות האלה איבדו את עבודתן, אחרי ששנים הן היו יושבות עד 10 בלילה כדי לאפשר סליקה. לאסתר לבנון (מנכ"לית הבורסה - ר"ב ונ"ס) מגיע הרבה קרדיט על מה שהיא חוללה בבורסה מבחינה טכנולוגיות. היא הביאה מערכת שאין לה אח ורע בעולם, בעוד שהבורסות הגדולות עובדות בצורה פרימיטיבית, כולל ארה"ב. היום אנחנו צוחקים ושואלים את עצמנו איך בכלל סחרנו אחרת".

כרמל מצדו לא יכול, עם זאת, שלא להתייחס לכאוס המסוים ששרר אז: "מה שלא היה לטובת הבורסה מבחינת התדמית הציבורית הם המקורבים שישבו ליד זירות המסחר וליד עמדות הטלפון וניצלו את היתרון של השיטה הפרימיטיבית. ברגע שהכל מוחשב, זה תרם לסטריליזציה של המסחר".

האם השוק אז היה יותר פרוץ? היה מי שניצל את שיטת המסחר הפרימיטיבית כדי להרוויח בצורה לא הוגנת? 

לובצקי: "באותה תקופה היה מושג שנקרא 'קונים בלבד, מוכרים בלבד', שאפשר ליצור מניפולציות במניות. כשמחיר הנייר עלה או ירד ביותר מ־10%, עצרו את המסחר. בשני הימים העוקבים לא היה מסחר, ומי שהחזיק סחורה עבור אנשים ורצה לעשות פעולה שפך את הסחורה ביום השלישי. מפקח טוב הצליח לאזן את המסחר ולא לאפשר מצב של קונים בלבד ומוכרים בלבד. אין ספק שככל שהשוק קטן יותר ופחות ממוחשב, אפשר לעשות יותר מניפולציות".

כרמל: "היה מושג שנקרא 'יום מנהלים' - אחד המבצעים שטיפל בכסף של 'מקורבים' (אנשים שהחזיקו חשבונות שהמבצעים דאגו להם) הכניס ביקוש גדול בנייר מסוים, וכשהכרוז התחיל להעלות את המחיר, הוא עצר אותו ללא שינוי ואז התברר שהוא הכניס את כל המקורבים לנייר. בשנות השבעים היה 'קומיסר' - מפקח שהתמנה מקרב מנהלי מחלקות בבנקים והתחלף כל יום. רק כשרמי (תמרי – ר"ב ונ"ס) הגיע, נוצר מפקח קבוע, אובייקטיבי".

תמרי, שהיה אחראי אז על תקינות המסחר בבורסה, מתמרמר מעט לשמע הדברים: "היה כתוב אז בעיתונות שהבורסה זה קזינו, אבל זה לא היה ככה. אם חברה מרוויחה, ברור שהמחיר שלה יעלה, ולהפך. יכול להיות שבשוליים, בפעולות יומיות, היו עיוותים, אבל הבורסה פעלה כל הזמן כדי למנוע מצבים כאלה. בעבר לבורסה היו הרבה מאוד כללים שקבעו מי ייסחר בה: מי יכול להירשם כחבר, איזו חברה, איזה הון עצמי, כמה שנות ותק. הרגולציה היתה של הבורסה, ולאט לאט רוב הכללים עברו לרשות ניירות ערך".

כרמל: "כוחה של הבורסה אז היה חזק. רשות ניירות ערך רק התחילה לאמץ את הסמכויות שהוקנו לה, והבורסה הופקדה על ניהול תקין יומיומי של המסחר. היו שני סוגי ניירות ערך: מניות סוג 1 ו־5. הציבור החזיק במניות הנחותות המקנות כוח השפעה נמוך, ואז קרו מצבים שבעלי השליטה החזיקו במיעוט של מניות אך בכוח השליטה, ולכן לא היה להם אינטרס לחלק דיבידנדים גדולים. במקום זה הם משכו דרך בונוסים ושכר. כדי להוקיע את מי שהוגדרו 'חולבי החברות', הבורסה דרשה לפרסם בעיתונים רשימה שחורה של אלו שמוציאים הכי הרבה כסף מהחברה. היום זה אבסורד - התחלפו הנורמות, כל אחד רוצה להיות ברשימה השחורה של שיאני השכר".

הרוב נכשלו

לביא לא מתרגש מהמונקי ביזנס, לכאורה, שהתרחשו בבורסה בקרב הסוחרים. "גם היום גונבים, רק בדרכים אחרות. איפה שיש כסף, תמיד ייקחו. בעלי העניין, אלו עם הגישה למידע, הרוויחו אז הרבה יותר מהספקולנטים".

לובצקי מסכים איתו: "במבט של 40 שנה אחורה, בסך הכל רוב הספקולנטים גמרו בתור מתדלקים בתחנת דלק. במבט לאחור, הסיכוי של אדם, שהימר ושיחק בלקנות ולמכור, להכות את השוק היה אפסי. במבחן התוצאה, הרבה יותר אנשים עם כסף יצאו עניים מאשר להפך".

כרמל: "ב־30 השנים האחרונות היה תהליך רצוף של ניקיון ושל סטריליזציה, ביחס של בעלי שליטה לבעלי מניות המיעוט, לעסקאות בעלי עניין, לגילוי נאות. פעם הכל היה פרוץ לחלוטין. היום אי אפשר להאמין שעבדו ככה. חברות בשנות השמונים פרסמו אחת לשנה מאזן נומינלי עם אינפלציה של 100%.

כולם הריצו מניות, מי הסתכל בכלל על מאזנים? אני זוכר שהיה יזם אחד שהוציא פקס "מלחששים בבורסה". היו צמאים אז למידע. היום אנחנו מוקפים במידע, צריך רק לקרוא. בפרספקטיבה אחורה עברנו כברת דרך אדירה. אני לא מתגעגע, היום זה הרבה יותר טוב".

תמרי מסכים איתו: "אף שלכאורה הוצאנו הרבה מהאדם והעברנו למכונה, במהלך 30 השנים האחרונות הבורסה התפתחה בכיוון חיובי, המערכת כל הזמן התקדמה. יש יותר שקיפות, פיתוח, הפצת מידע, שוויון בין משקיעים, מכשירים פיננסיים חדשים שהיום לא נראה שיכולנו לחיות בלעדיהם".

רק לביא, הנפש הרומנטית היחידה כנראה בחבורה, ממשיך בשלו: "אף אחד פה לא מתגעגע, אבל לי יש געגועים, בעיקר לחברים של אז".

לובצקי מסכים עם לביא שהקשר האנושי שאפיין את הבורסה כבר לא קיים. "העסק היה חבורה של אנשים, ואילו היום רואים זה את זה רק אחת לכמה חודשים".

עם זאת, הוא מוסיף כי "אי אפשר להתרפק על נוסטלגיה. שכשהלכנו לאולם המסחר זה היה אמנם 20% עסק ו־80% תענוג, אבל בנוסטלגיה אי אפשר לשלם במכולת. העסק היום במצב טוב. הסכנה היחידה היום היא של עודף רגולציה ומחשוב, אך יש מערכת לתפארת, שלמרות הרושם החיצוני יחסית די נקייה".