דו"ח טכנולוגי: זוכה פרס נובל לשלום? לא מכירים

כשההסברה לא עובדת

כמו כל משטר רודני, גם המשטר בבייג'ינג, שעדיין מחזיק 6.8 מיליון אנשים במחנות לחינוך מחדש, מקדיש משאבים גדולים במיוחד להסברה. במילים אחרות, ללוחמה פסיכולוגית נגד הציבור שלו עצמו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, במשטרים דיקטטוריים יש גם יש דעת קהל, וחובה על המשטר – אם מנהיגיו אינם רוצים למצוא את עצמם עם הגב אל הקיר, מתבקשים לענות לשאלה מה הסיגריה האחרונה שהם רוצים לעשן – לשכנע את נתיניו שהמצב אמנם קשה, ויש תקלות וחריקות, אבל העם נמצא בדרך הנכונה, ושמי שמפריע לשלטון הוא בוגד שמסכן את העם כולו.

ובדרך כלל זה עובד. סין היא לאומנית מאוד, והמשטר מסוגל להדליק או לכבות מהומות על רקע גזעני פחות או יותר כרצונו. אבל יש דברים שאי אפשר לטייח או להסביר, כמו זכייתו של מתנגד המשטר הוותיק,  ליו שיאבו, בפרס נובל לשלום. ליו מרצה מאסר של 11 שנים בשל "חתירה תחת סמכות המדינה", ומסתבר שבבייג'ינג חוששים מאד מכוחם של קדושים מעונים.

אז, מעבר למעצר הבית של אשתו של ליו – שילוב מרשים של נסיון לסחוט הן את המערב, כדי שלא ידבר על הנושא מחשש לגורלה, ושל נסיון לסחוט אותה עצמה – ומעבר למתקפת הסברה גדולה מהרגיל על הציבור שלהם, נקטו בסין בצעד יום הדין: "חומת האש הגדולה", מנוע-הצנזורה המקיף את הרשת הסינית, אינו מאפשר עוד לחפש את שמו של ליו, או את עצם המושג "פרס נובל לשלום". אולי, חושבים שם, אם אי אפשר יהיה למצוא את המידע, אנשים יפסיקו לשאול.

וחברות מערביות ממשיכות לעשות עסקים בסין. טוב, אי אפשר להאשים אותן: הן מחויבות, חוקית, רק לשורה התחתונה שלהן. לזכור את זה, בפעם הבאה שאיזה תאגיד ינסה לטעון שהוא "אתי".

חילופי משמרות

הלם קל, מלווה בגלי שמחה לאיד, נרשם בשבוע שעבר כאשר מבקר התקשורת הוותיק של הוושינגטון פוסט, הווארד קרץ, הודיע על עריקתו לשורות הדיילי ביסט, המגזין המקוון והמצליח של טינה בראון. הוושינגטון פוסט הוקם, כידוע, בעידן הברונזה, בעוד שהדיילי ביסט הוא בן שנתיים בלבד.

המעבר של קרץ לביסט לווה בקריאות לגלוג מצד אנשים שעדיין חושבים שהמלחמה בין התקשורת הממוסדת ותקשורת הרשת נמשכת, ושהמעבר הזה מסמל כניעה מצד הדינוזאור הגווע. זה לא המצב במקרה של קרץ, שמחזיק בנוכחות רשת מכובדת. אבל עצם הוויכוח הזה, טוען דיוויד קאר מהניו יורק טיימס, מיושן.

אי אפשר יותר להתווכח עם העובדה שהרשת שינתה את תחום העיתונות ללא היכר. מה שהיא יצרה הוא ביזור: אנשים רוצים את החדשות שלהם, החדשות הן עדיין הסחורה החמה ביותר, אבל הם אינם נאמנים עוד לעיתון או תחנת חדשות. הם רוצים את החדשות שמספקים אנשים שאותם הם התרגלו לקרוא, והאנשים האלה הופכים לכוכבים בזכות עצמם, מבלי להיות כבולים למוסד שממנו הם באו.

אמנם, כמו בכל תחום, רוב האנשים שמנסים להפוך לכוכבים גומרים כמו מטאוריט, ובמקרים רבים כמו מטאוריטים שנפלו לצד האפל של הירח. אבל לכותבים שיש להם מה לומר, הרשת מאפשרת לדלג על שורה של משוכות מיושנות, כמו הססנות מובנית של עורכים (זאת העבודה שלהם), הדרישה שתוכיח את עצמך ככתב מקומון, או סתם טעם טוב.

נשארת הבעיה המציקה של המימון, כלומר היכולת להתפרנס מכל זה, אבל המצב החדש מעמיד את הכותב במעמד טוב יותר מזה של הכתב הוותיק: בבואו לשאת ולתת עם מוציא לאור, הוא כבר הוכיח שיש לו קוראים. חלק מהם אפילו עשויים להקליק בטעות על פרסומת. הרשת, למעשה, מעבירה את הבעלות על אמצעי הייצור לידי פועלי התוכן. ויש בזה משהו משכר, לפחות בהתחלה.

נשף מסיכות, או: עוד תקלת פרטיות בפייסבוק

דיווחנו אתמול (א') על ההלם הקל שאחז בשני בלוגרים ידועים, מייקל ארינגטון וג'ייסון קלקאניס, כשגילו שצירפו אותם לקבוצת פדופילים. ארינגטון מיהר לצרף את מנכ"ל ומייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, לאותה הקבוצה, כדי שיחוש על בשרו איך זה.

אתמול, כמסתבר, הוא החליט ללכת עם הרעיון הזה עוד כמה צעדים קדימה, ובדרך חשף עוד פרצת אבטחה בגודל אוסטרליה בפייסבוק. הוא פתח חשבון פייסבוק מזויף על שם אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, כשהוא מספק ככתובת מייל את תיבת המייל הפרטית של שמידט. מיד לאחר מכן הוא שלח בקשות חברות לשורה של תותחים כבדים בתעשיה, וזכה לאמונם של לא מעט אנשים, בהם מייסד יוטיוב צ'אד הרלי. כתובת המייל עשתה את שלה. דמות בכירה כלשהי אפילו שלחה לארינגטון "מסר אישי יחסית".

איך זה קרה? פשוט. פייסבוק אמנם דורשת מהמשתמשים לאמת את כתובת המייל שלהם, ושולחת להם מייל לשם כך, אבל עד שזה יקרה, היא מאפשרת לכם להפעיל חלקים ניכרים מהחשבון, כמו היכולת להציע ולקבל חברים חדשים. לא פחות חשוב: ברגע שהחשבון קיים, פייסבוק מעדכנת אנשים שעשויים להיות מעוניינים בהתקשרות איתו, ולא משנה שהמשתמש טרם אישר את אמיתותו של החשבון באמצעות אישור המייל.

זה לא חדש, ושטיקים כאלה רצים כבר שנים. אבל ארינגטון הדגים כאן באיזו קלות פייסבוק מסוגלת לפגוע בפרטיותו של אדם. כל מה שצריך הוא את חשבון המייל שלו ולקוות שהוא יתעלם מההודעה של פייסבוק, או שיחשוב שמדובר בטעות.

קבלת פנים צוננת

מיקרוסופט צפויה להשיק היום את מערכת ההפעלה החדשה שלה לסמארטפונים, ווינדוז פון 7, ימים ספורים לאחר שחבר המנהלים שלה נזף בפומבי במנכ"ל החברה, סטיב באלמר, ושלל מחצית מהבונוס שלו בשל כישלונה של החברה בתחום הסלולר.

המערכת החדשה עוד לא הושקה, אבל הבלוגר המשפיע רוברט סקובל, שדווקא נחשב בדרך כלל לתומך מיקרוסופט, מיהר לשפוט מים קרים על כל העסק. הוא מציין שמדובר במערכת הפעלה יפהפיה, ושמיקרוסופט השקיעה כספים ניכרים בייבוא של אפליקציות חשובות, כמו אלה של פייסבוק וטוויטר. אבל...

אבל המכשיר צפוי להיות מושק ברשת סלולרית קטנה יחסית, לפחות בארצות הברית, ולהערכתו של סקובל, גם מספר האפליקציות צפוי להיות קטן יחסית: לדבריו, הוא יופתע אם המכשיר יושק כשיש לו 30,000 אפליקציות, או אפילו 3,000. לאפסטור של אפל יש 270,000 בערך, ולאנדרואיד יש יותר מ-100,000.

סמארטפונים, אומר סקובל, הפכו מזמן לא רק לכלי עבודה או בזבוז זמן, אלא לסמל סטטוס. אנשים לא ירצו לצאת אידיוטים לצד החברים שלהם, שקנו את הסמארטפון ההיפסטרי האחרון. הוא מציין שזה גם המצב שבו מוצאת את עצמה נוקיה. לא שזה צריך לשפר את מצב רוחה של מיקרוסופט.

קצרצרים

חדשות שמחות לאפל, אם כי פחות למשקיעים שלה: החברה תשלם 14 מיליוני דולרים לקרן פנסיה בניו יורק, ובכך תסיים את התביעה האחרונה כנגדה בפרשת הבקדייטינג של האופציות של סטיב ג'ובס. מעבר לכך, היא התחייבה לשלם 2.5 מיליוני דולרים כדי לקדם לימודי מנהל תקין בתאגידים באוניברסיטות קולומביה וסטנפורד. נו, לפחות ג'ובס לא הועמד לדין, כמו פושע מן השורה.

יצא לכם להסתובב פעם בקניון מסובך מדי? למשל, הגוויה שהיא התחנה המרכזית החדשה, שכדי לנווט בה מנקודה אחת לשניה רצוי להצטייד בחוט ארוך במיוחד או לחילופין במדריך לשפת המינוטאורים? יש פתרון: חברות תוכנה מתחילות למפות קניונים ונמלי תעופה, כדי שאף אחד לא יסבול מהמבוכה שבפניה לזר ובקשת הנחיות. לישראל, שבה המפות סובלות מעודף תשומת לב מצד שירותי בטחון, זה כנראה יגיע ב-2312.

בטייוואן אסור רשמית לייבא אייפדים, כי הממשלה שם עוד לא נתנה אישור או משהו כזה; כנראה שהם לא למדו מהלקח של משרד התקשורת שלנו. המקומיים מצאו פתרון מקורי: הם לא מוכרים אייפד, אבל הם כן מוכרים את הכיסוי שלו. תמורת אלף דולרים. ואם הם כבר מוכרים לך כיסוי במחיר מופקע כל כך, הם גם יזרקו לך פנימה איזה אייפד, שלא תרגיש שבזבזת את כספך.

עוד ראיה לכך שיכולת הקשב שלנו נעלמת עם המעבר לעידן הדיגיטלי: אנשים שצופים בסרטוני וידאו לא בהכרח גם מסיימים את הצפיה. 19.4% משוטטים לאתר אחר אחרי 10 שניות בלבד, ו-44.2% נוטשים אותם אחרי דקה. פרסומת אומללה לבאדווייזר חוותה השפלה מיוחדת, כאשר 40% מהצופים נטשו אותה תוך עשר שניות – בזמן שהפאנץ' הגיע בשניה ה-12.

המדור הזה יורד לעיתים קרובות על התחביבים המשונים של יפנים, מרובוטי-ענק כפסלים ועד למכונות שתיה שמוכרות הכל, אז צריך לתת קרדיט כשמגיע. מסתבר שליפנים עדיין יש נטיה לקחת את הקונספט של חברוּת ברצינות, ובהתאם הם העם שיש לו את מספר החברים הממוצע הנמוך ביותר בפייסבוק: ליפני מן השורה יש רק 29 "חברים", והם כנראה באמת חברים. בשיא החברים המפוקפק מחזיקים המלזים, שלהם יש בממוצע 233 "חברים"; מיד אחריהם נמצאת ברזיל, עם 231 "חברים" בממוצע.

ספינת החלל לתיירים של חברת וירג'ין ממשיכה במסעה ללכת אל מקום שאליו רק סוכנויות ממשלתיות הלכו עד כה: אל מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. בינתיים, היא עורכת ניסויים בדאיה, שלב הכרחי כשהספינה עושה את דרכה בחזרה אל כדור הארץ. מוירג'ין נמסר שהניסויים הוכתרו בהצלחה מסחררת. אז אם יש לכם כמה מיליוני דולרים פנויים, תוך כמה שנים תוכלו להזמין מקום.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
  
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
  
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"