אמא תמיד טענה שהכי חשוב זה ללמוד: "כשתגדל, מי שלא תהיה לו תעודת בגרות אפילו לא יטאטא רחובות"

נולדתי בגבעתיים, אבל המחיה בה היתה יקרה מדי אז את ימיי הראשונים העברתי במזוודה במקום במיטה. בתוך זמן קצר עברנו לבת ים הקסומה, העיר המדהימה שבה גדלתי, שאז היתה רק מעט אורבנית, ובעיקר חול, ים ושמש. רוב הזמן הייתי בחוץ, בשכונה עם הילדים, וכדי להכניס אותי הביתה היה צריך לפתות אותי עם אוכל. היו נותנים לי ביס של שניצל כדי שאשתכנע להיכנס ולקבל בבית את ההמשך.

"שלושת אחיי ואני גדלנו בבית שלא היה חסר בו כלום, ורק בדיעבד אני מבין היום שזה היה בית שורד. אמי אילנה, אשה רזה ושברירית לכאורה, גידלה את ארבעתנו ושמרה על עוד חמישה ילדים של השכנים בתשלום. עד היום אני קורא לה סבתא טורבו, לא נגמר לה הכוח אף פעם. אבי יוסי עבד בשלוש עבודות כדי לקיים את המשפחה. הוא היה קם בחמש בבוקר, נוסע על אופנוע סירה לאשדוד כדי ללמד דפוס בבית ספר, בצהריים עובד כפועל דפוס, ובערב כסבל. אבא תיקן איתי כל דבר בבית, מאז שאני זוכר את עצמי אני נמצא ליידו עם מקדחות, מברגים ופטישים. היה לו חלום להשלים תעודת בגרות, ואני זוכר אותו יושב בתשע־עשר בלילה על ספרים ומחברות.

1965. ינקי בן ה-3 ואמו אילנה בבת ים

"אמא ואבא היו פליטי שואה קלאסיים, שיצאו ממשפחות גדולות ותוססות וחזרו כאודים מוצלים. אבא הגיע לארץ עם אחות אחת ואמא הגיעה לבד, וכאן הם נפגשו ודבקו זה בזו. היום יש להם 14 נכדים. הם ניצחו את כוח המשיכה והפכו את הפירמידה.

"אמא תמיד אמרה: 'הכי חשוב זה ללמוד. כשתגדל, אפילו לטאטא רחובות לא ייתנו למי שאין תעודת בגרות. מי שלא ילמד יגמור בתור פסטוך, רועה צאן'. עד גיל 20 זאת היתה המילה היחידה שהכרתי ברוסית. אמא תמיד חששה לעתידי האקדמי, ולקח לה הרבה זמן לסלוח לי על כך שלא השלמתי תואר. גם אחרי שניהלתי חברה, הנפקתי אותה ולימדתי באוניברסיטה בעצמי, אמא תמיד נדנדה לי: 'תשלים את התואר ליתר ביטחון'.

"אני זוכר שיחה עם אבי בגיל 11, שעיצבה באופן מפחיד את חיי עד היום. אחי הוא גאון אמיתי, שנשלח לחוגים לילדים מחוננים של אריקה לנדאו, ולהורים המליצו לשלוח גם אותי לחוג כדי שלא ארגיש יוצא דופן. הסתכלתי עם אבא על רשימת החוגים ולא ידעתי במה לבחור, אז אבא אמר: 'נראה לי שהעתיד באלקטרוניקה'. בגיל 13 כבר בניתי לעצמי את המחשב הראשון שלי, ומאז כל העניין המקצועי שלי סבב סביב זה.

"ידע זה סם החיים שלי. יום שאני לא לומד בו דבר חדש הוא יום עצוב. אני חושב המון, לא תמיד מחשבות אינטליגנטיות, ואני משלם על זה איזשהו מחיר. אשתי ואני סיכמנו, שלא אחשוב על משמעות החיים יותר מפעם בחודש. היא יודעת שזה לא עושה לי טוב".