אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ממתינים לסינים צילום: בלומברג

ממתינים לסינים

כשהאינטרסים של הבעלים שונים מאלה של הקבוצה, תעשיית הספורט נהפכת לביזנס רע. כששייח', אוליגרך ואמריקאי נכנסים לאצטדיון, זה לא נגמר בבדיחה

18.10.2010, 09:21 | אסף רותם

הכתבה הנקראת ביותר במדור הספורט של "כלכליסט" לפני שבועיים סיפרה על הצלחתה הפיננסית של ארסנל בעונה שעברה. מובן שזה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל - בחודש שעבר ניתחנו כאן כמה סיבות מבניות לכך שכל ענפי הספורט מפסידים כסף.

המודלים שדיברנו עליהם התאימו יותר לשוק הספורט האמריקאי, שם החוקים נוקשים יותר ומאורגנים בהסכמים משפטיים של מעסיקים־ועדי עובדים. אבל יש עוד סיבות לכך שענפי ספורט בעולם, ובעיקר הספורט הגדול בעולם, הכדורגל, מפסידים כסף: סינים, אוליגרכים ושייח'ים. במילים אחרות, הספורט מפסיד כאשר הקשר לפוליטיקה שמסביב למגרש חשוב לבעלים לא פחות מהתוצאות על כר הדשא, שכן הספורט אף פעם אינו חף מאינטרסים נלווים.

ג ג'ון הנרי. בפרמיירליג יש יותר בעלים אמריקאים מאשר אוליגרכים ושייחים | צילום: בלומבג ג

הדרך האמריקאית: "פיתוח אזורי"

בפרמיירליג יש יותר בעלים אמריקאים מאשר אוליגרכים ושייחים. בעלים אמריקאים תמצאו במנצ'סטר יונייטד (הגלייזרים השנואים); בליברפול, שנשלטה בידי היקס וג'ילט הנוראיים ונמכרה לג'ון הנרי, אמריקאי נוסף; בארסנל (סטן קרונקי הוא בעלי המניות הגדול ביותר); באסטון וילה (רנדי לרנר) ובסנדרלנד (אליס שורט). אגב, יו"ר צ'לסי - ובעלים של מניה אחת בה - הוא ברוס באק, גם כן אמריקאי.

ועם האמריקאים מגיעה גם השיטה האמריקאית. בארה"ב קבוצת ספורט מקצוענית מגיעה במקרים רבות עם נדוניה מפנקת של אצטדיון ואזורי נדל"ן "לפיתוח". במקרים הטובים, הרווח מהשבחת הנכס גדול מהפסד של כמה מיליונים בכל עונה, ובמקרים הרעים, הוא ממתיק את מחיר העסקה ועוזר לחסל את ההלוואות שנלקחו כדי לרכוש את הכנסים ולפתחם. במילים אחרות: האינטרס של הבעלים שונה מזה של המועדון כביזנס.

נחזור לארסנל, שמתנהלת בצורה כלכלית הרבה יותר משאר הקבוצות באירופה, בעיקר הודות לקמצנות ולסירוב לרכוש שחקנים יקרים. עם זאת, אין ספק שיש כאן אינטרסים זרים למגרש, שכן לפי דו"חות הקבוצה, 41% מההכנסות בשנה הפיסקאלית האחרונה נבעו ממכירת פרויקט הדירות שהוקם על חורבות אצטדיון הייבורי. וכשאתה יכול באמצעות פיתוח אזורי, שלמעשה ניתן בחינם, לחסל חלק משמעותי מהחוב לרכישת הקבוצה או האצטדיון החדש, זו כבר דרך התנהלות שתואמת את חיבתם של האמריקאים לעשות כסף ממתנות של מדינות, וכמובן קורצת למיליארדרים אחרים.

הדרך של השייח'ים והאוליגרכים: האגו

כמובן, באירופה קבוצת ספורט היא הרבה מעבר לביזנס. קבוצות מהפרמיירליג האנגלית ומהצ'מפיונס ליג הן למיליארדרים אסייתים ואיטלקים מה שמפתחות לג'יפ שחור של ב.מ.וו הם עבור הנובורישים של רמת אביב: משהו לשים על השולחן כדי להרשים את האורחים. כשאינטר בונה קבוצה שזוכה בטרבל, היא עושה זאת עם הפסד של 500 מיליון יורו בשלוש העונות האחרונות. ובכלל, ב־14 השנים של מאסימו מוראטי כבעלים הפסידה אינטר 1.15 מיליארד יורו. גם ההפסדים של צ'לסי ושל מנצ'סטר סיטי, בדרכן להפוך לקבוצות הגדולות באנגליה, מראים בבירור שכאשר ההגה נמצא בידיים של אנשים שהפרופיל הציבורי (והאגו) שלהם חשובים להם יותר מדי, נמחקת לחלוטין החשיבות לרווח ולפיתוח המועדון כעסק.

זאת ועוד, יש תחרות גלויה למדי מי השקיע הכי הרבה, כי זה מעיד במישרין על עומק הכיסים. וזו אחת הסיבות לכך שהפעילות של אלה מתרכזת יותר באירופה, היכן שאין כמעט חוקים שמווסתים את ההוצאות. יתרה מכך, רכישת שחקנים היא הדרך המהירה ביותר ללבם של רוב האוהדים, שלא מתעניינים במחיר, בהפסדים ובחובות. כאן לא רק המיליארדרים משחקים תפקיד, אלא גם נשיאי המועדונים, כמו בריאל מדריד ובברצלונה, שרוכשים כל גוף בעל דופק שנמכר במחיר מופקע, כי הם בלבם אוהדים, ולכן להם אכפת מהניצחון ומאיכות הקבוצה. וגם זה אלמנט חשוב לאנשים שהאגו שלהם יכול להסתדר בקלות עם רכישת החיבה של עשרות אלפי הזמרים ביציעים.

השייח השייח' מאנסור. לא הגיע לכדורגל מתוך אינטרס עסקי | צילום: איי אף פי השייח

הדרך הסינית: עדיין לא קיימת

נפתח ונאמר שהסינים לא עטים על קבוצות ספורט כפי שנדמה בתקשורת. גם הרכישה של ליברפול לא יצאה לפועל, אבל עצם העניין מחייב דיון בעניין הסיני. הסינים עושים הכל בזהירות, עם טווח השקעה ארוך. לסין החדשה, ובפרט לקרן ההשקעות הלאומית CIC, יש כיסים עמוקים מאוד ואת האפשרות להשקיע לטווחים ארוכים יותר - בדומה לבנק, לא סביר שהם ייאלצו לחסל את ההשקעה ולהסיט כספים אל היומיום שלהם. אותה קרן, עם נכסים של 300 מיליארד דולר הפרוסים בעולם, ממעטת להתייחס לידיעות לגביה עד שעסקאות נחתמות, ולכן שמה מקושר בהרבה יותר עסקאות ממה שהיא באמת עושה.

יש האומרים שהסינים באים לרכוש קבוצות כדורגל כדי ללמוד איך לפתח את הספורט בצורה נכונה בסין. אחרי הכל, מבחינה אנושית, יש להם המספרים להיות אימפריית ספורט ויש להם התשתית. אבל אין להם התשוקה לכך, את הרצון של כל אוהד לעלות על המגרש בכל רגע נתון ולתת את נשמתו עבור שער נוסף.

וייתכן גם שהסינים יודעים שקבוצות כדורגל אירופאיות עדיין לא פרצו לשוק הסיני הצמא למרצ'נדייז, כפי שעשתה ליגת ה־NBA וכפי שעשו הקבוצות הבריטיות בתאילנד ובסינגפור. וזה כמובן הופך את העובדה שרק שישה מ־20 מועדוני הפרמיירליג היו רווחיים (בעונת 2008־9) לסיפור אחר לחלוטין: סיפור על שוק שלא מנצל את הפוטנציאל שלו.

אז אם צריך לשלם עכשיו קצת יותר, ולהפוך את העסק לרווחי באמצעות המסה האנושית שמחכה בבית, אין מישהו אחר בעולם שיכול לעשות זאת טוב יותר מהסינים. הפסדים כאן יהיו שכר הלימוד של הילד החדש בכיתה, מתוך מחשבה שבטווח הארוך ייצא הפסדם בשכרם. עכשיו צריך רק לראות שהם מתעניינים ברכישה לא פחות - ואולי יותר - מהעניין שמגלים הסקאוטים של ברצלונה ומנצ'סטר באיתי שכטר ובגילי ורמוט.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות